תוצאות החיפוש

בטקס עשרה בטבת שהתקיים ברמת תמיר ציינו את "יום הקדיש הכללי" במעמד מרגש ומיוחד. בטקס השתתפו רבים מדיירי הבית, קראו פרקי תהילים, למדו משניות ושרו בצוותא את "אני מאמין" בניגון היהודי העתיק שסחף את כולם. בהמשך החזן "חנוך דינין" נשא את תפילת "קל מלא רחמים" ו"יזכור" וקרא קדיש לעילוי נשמת כל אותם יהודים שלא זכו שיאמרו עבורם קדיש. בסיום הטקס הקשיבו כולם לסיפור מופלא ומרתק מהגב' יעל עיני על "ילד מברזיל שגילה את יהדותו בעקבות חנוכית עץ עם סיפור יוצא דופן" ומובא כאן בהמשך. סיפור הילד וחנוכית העץ ששינתה את הכל מאת: הגב' יעל עיני בטקס עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי. סיפורנו מתחיל ביהודי אשר ניצל מהשואה האיומה אך איבד בה את משפחתו. לאחר המלחמה היגר לברזיל והקים שם משפחה, אך לא גילה לילדיו שהם יהודים. כאשר בנו הגיע לגיל 13 הוא הזמין אותו לסיבוב קניות ואמר לו שיבחר מתנה כרצונו לרגל יום הולדתו, האבא ציפה שהנער יבחר משחק נחמד, אבל כשהילד עבר ליד חנות של מוצרי יודאיקה מאוד מצאה חן בעיניו חנוכיה אחת מעץ שהוא ראה בחלון הראווה. האבא ניסה לשכנעו לקנות לו איזה משחק במקום ה"חפץ המיושן של הזקנים" אבל הבן התעקש! כשהם ניגשו אל המוכר הוא הסביר שהוא לא מוכר את החנוכיה הזו בגלל הסיפור המרגש שעומד מאחוריה. הוא סיפר להם שאת החנוכיה בנה במסירות נפש יהודי באחד המחנות בתקופת השואה כדי שמאות היהודים שם יזכו במצווה למרות הסכנה הגדולה. הוא רצה לחזק את רוחם. החנוכיה הזו שרדה את השואה ולכן הוא רואה בה חשיבות מיוחדת. הסיפור הזה הלהיב עוד יותר את הנער שמתעקש שהוא רוצה את החנוכיה, אביו החליט להציע למוכר סכום גבוה תמורתה, המוכר הסכים והנער שקיבל את החנוכיה היה מאושר, הראה אותה לחברים והיה נלהב מהחנוכייה שלו. יום אחד חנוכיית העץ החליקה מידיו של הנער ונשברה, הנער בכה והתעצב. הוריו ניסו לעודד אותו בכך שניתן להדביק את החלקים ותוך כדי ניסיון לתקן אותה נשר פתק מתוך אחד החלקים. היה זה מכתבו המרגש של האמן היהודי שיצר את החנוכיה במחנה ההשמדה והוא סיפר בפתק את סיפורו. הוא אסף חתיכות עץ במחנה ויצר את החנוכיה הזו כדי לזכות את תושבי המחנה במצווה. הוא הוסיף וכתב כי איש במחנה לא יודע אם יזכה לראות את יום המחר וכי הוא עצמו לא יודע אם יזכה להדליק את החנוכיה שבנה. בהמשך מכתבו הוא מבקש שמי שימצא את החנוכיה ידליק בה נרות לעילוי נשמתו ולעילוי נשמת משפחתו וחתם את שמו "שלמה לוין". בסיום קריאת המכתב האב התעלף וכאשר חזר להכרה הוא התעלף שוב.. התברר שכותב המכתב היה לא אחר מאשר אבא שלו. ילדיו המופתעים התוודעו לסיפורו ולכך שהם יהודים והיו בטוחים שהמנורה הזו נשלחה אליהם כמסר מהשמיים. המשפחה החליטה לעבור להתגורר בקרבת הקהילה היהודית ובחלוף הזמן הם שבו לחיק היהדות וכל זאת בזכות מסירות הנפש והמנורה של הסבא. זהו סיפור אמיתי. המשפחה הזו עלתה לארץ ומתגוררת כיום בכפר סבא. מוגש ע"י צוות רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

על ירושלים יורדת השבת, השמים נצבעים בצבעי שקיעה של כתום ותכלת. הכבישים שקטו, והרחובות מתמלאים אנשים הממהרים לתפילה. מתוך ימי החולין נולדת בריאה חדשה ושבת שמה, השמים כמו מתקרבים לארץ, עולמות עליונים ותחתונים נפגשים. קרני שמש אחרונות מלוות את המלכה בכניסתה אל ההיכל. כוכבים ראשונים מנצנצים. העצים הזקופים כאילו קדים לה: בואי כלה בואי כלה... פרשת "תצווה" שקראנו לא מזמן עוסקת רבות בבגדיו של כהן גדול. בעל ה"נתיבות שלום" רבי נח ברזובסקי זצ"ל מסביר שהכהן הגדול היה מכפר על החטאים של עם ישראל, הבגדים שלבש היו מוחקים את עוונות העם, חז"ל אף מפרטים: מצנפת מכפרת על גסי הרוח, מעיל מכפר על לשון הרע וכו'. היום, אומר בעל הנתיבות שלום, כשאין לנו בעוונותינו בית מקדש, בגדי שבת הם בחזקת בגדי קודש ומסוגלים לתקן כל מיני טעויות ושטויות שהתרחשו במהלך השבוע כדבריו וממשיך וכותב "עניין בגדי שבת הם בגדי קודש המטהרים את כל איבריו של היהודי, בכדי שיוכל להיכנס לשבת קודש ולקבל את אורה. יש בחינה של טהרת האיברים על ידי בגדי שבת ובגדי שבת מכניסים קדושה באדם". בבית שלנו, ברמת תמיר, עת נכנסת שבת המלכה, עשרות נרות דולקים ודיירי/ות הבית לבושים כבני מלכים כיאה לקבלת פני שבת מלכתא, ותפילות השבת וריחות התבשילים, שיעורי התורה ועונג שבת חוברים יחד לאווירת קדושה מרוממת במשפחת רמת תמיר המתגוררת בעיר הנצח ירושלים. מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן דתי בירושלים

ברכה שמילוביץ נולדה בוושינגטון ב- 1943 וכיום היא מתגוררת עם בעלה בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". היום היא משתפת אותנו בקורות חייה. על החוויות והזיכרונות מתקופת ילדותה, חיי משפחתה, ההיכרות עם בעלה "מלווין" ועוד... זה היה מראה נפלא לראות את אבי ואת בני לומדים גמרא ביחד. אנו מרגישים שה' לקח אותנו בידו והביא אותנו לתורה ומצוות ואנו מודים לו על כך. נולדתי בוושינגטון די. סי. ארה"ב בשנת 1943, בתוך מלחמת העולם השניה, אמי עבדה עם מכוניות משומשות. אבי היה מנהל חשבונות, בחנות. הם היו הדור הראשון שנולד בארה"ב. הוריהם, סבי וסבתי הגיעו ממינסק או מפינסק. הם ברחו על מנת להינצל מפוגרומים בין: 1904-1902. הם הגיעו לארה"ב בנמל בוסטון. סבתי מצד אמי התגוררה איתנו, היא נפטרה כשהייתי בת 14. למדתי בבית ספר של המדינה בוושינגטון. היה לי אח גדול ממני בשש שנים. הייתי נערה טיפוסית אמריקאית. השתתפתי בתחרות ריקוד של זוגות. כנראה היינו מוצלחים כי הופענו אחר כך בטלוויזיה, לאחר נצחוננו. סבתי מצד אמא היתה אורתודוקסית והיא שמרה על כשרות. היא הראתה לי איך להכשיר עופות. היא התפללה בבית הכנסת. ראיתי איך היא מדליקה נרות של שבת. כשנשארנו לבדנו והיא לא הייתה מרוצה ממעשי היא היתה אומרת "עס פאסט נישט א יידישע טאכטער". לא שמעתי אי פעם ויכוח בין סבתי לאמי. הייתי קשורה מאד לסבתי. לאחר שסבתי נפטרה המשכתי להדליק נרות שבת במשך מספר חודשים. רציתי גם אני לנהל מטבח כשר. כשהייתי בת 9 עברנו לגור במקום אחר. מעבר לרחוב היתה משפחה אורתודוקסית. בתם ג'ודי היתה לי לחברה טובה. הייתי מבלה שם בליל שבת ונהניתי לשמוע זמירות מפי סבה ואחיה. הם היו מאד ידידותיים אלי והרגשתי אהובה. הייתי דופקת בדלת ולשאלתם 'מי זה' הייתי עונה 'אני'. ביליתי שם שעות רבות במשך השבוע. למדתי שם על יהדות. בגיל הנערות נפרדנו זו מזו. ג'ודי עסקה בלימודיה ואני התעניינתי במסיבות. כשהייתי בת 16 אמי לקחה אותי ואת חברתי הטובה לאטלנטיק סיטי. שהינו שם בבית הארחה. כשהגענו למקום, בעל הבית שלח את בנו וחברו מלוין לעזור לנו עם המזוודות. כך הכרתי את בעלי. כשישבנו על החוף הוא ישב לצידי. אינני בטוחה אם הרדיו הוורוד על בטריות משך אותו (הוא אהב ספורט) או אולי הוא נמשך אלי. בכל אופן דיברנו הרבה ביחד, והמשכנו עד היום ועד 120 שנה. לאחר שעזב את בית הארחה השארתי לו פתק ושאלתי אם הוא רוצה שנתכתב ביחד, הוא ענה לי מיד וכך המשכנו לכתוב שנינו במשך כשלוש שנים, כמעט כל יום. למרות שהורי לא היו דתיים, אמי עמדה על כך שלא אצא עם בחור נוכרי, לא לרקוד איתו ואף לא להיות בחברה של נוכרים. אמי קראה להם "שקצים". בדצמבר 1961 מל (מלווין) בקש את ידי והתארסנו. ביוני הוא סיים את התואר הראשון. מל הגיע לבקר באביב. הוא קרא בעיתון שג'ודי קבלה סטיפנדיה (מלגה) לאוניברסיטה. התקשרתי אליה לאחל לה מזל טוב ולספר לה שהתארסתי. היא שאלה אותי אם אני עדיין רוצה לשמור כשרות. התביישתי, לגמרי שכחתי מהעניין. מול המקום שעבדתי בו ראיתי שבונים בית כנסת מפואר. החלטנו ששם היינו רוצים להתחתן. היה עלינו להיפגש עם רב המקום, ואז נודע לנו שהוא אורתודוקסי. הזמנתי את ג'ודי לחתונה שלנו, שהיתה חתונה כשרה. היא הגיעה והביאה לנו פמוטים למתנה וכך יכולתי להדליק נרות של שבת. לאחר שהתחתנו היא הגיעה אלינו לאכול ארוחה. יהודית הביאה איתה בקבוק יין ואז בשבת התחלנו לקדש על היין. בפגישה עם הרב נשאלנו אם חשבנו לשמור כשרות. שאלתי את מל אם הוא מוכן לשמור כשרות. הוא התפלא אך הסכים כי אני זאת שאנהל את המטבח. לאחר הנישואין הוא בא איתי לקניות והוא היה בודק את ההשגחות לפי רשימת ההכשרים. אבי קנה לנו סט נוסף של סכו"ם שהיה מאד יפה. כל יתר הכלים היו חדשים. חמותי אמרה לנו שהוריה היו גאים בנו. הרב גם שאל על טהרת המשפחה ואנו החלטנו שהרעיון מקסים וכך עשינו. הרב גם שאל על שמירת שבת ואני סיפרתי לו שלאחר שסבתא נפטרה המשכתי להדליק נרות של שבת למספר חודשים. התחתנו. מל כבר עבר מספר קורסים של הצבא במשך תואר ראשון וגם עבר טירונות צבאית. הוא קבל דרגה של סגן ואנו הגענו לשנתיים לבסיס צבאי באריזונה. קנינו מקפיא והבאנו בשר מ'דנבר' קולורדו. במחנה היו שני רבנים קונסרבטיביים. רב אחד לימד אותי קריאת אותיות עבריות והרב השני שאל אל מל "מה עם תפילין.. אם אני אביא לך תפילין בחינם האם תניח אותם?" מל ענה "אם עלי החיוב להניח אותן אני אניח אותן" וכך מל למד להניח תפילין. באריזונה היה מקווה וגם אטליז כשר במרחק של כ- 150 ק"מ. לאחר שנתיים מל השתחרר וחזרנו למזרח ארה"ב, לסילבר ספרינג. שם נקלטנו לתוך שכונה אורתודוקסית. מישהו הציע למל ללמוד איתו ואני למדתי עם מישהי. למדתי יותר על טהרת המשפחה ועל כשרות הכלים, על כך שהכלים שלי חייבים להטבל במקווה. מישהי אמרה לי שעלי לכסות את שערותי. היא הציעה לתת לי פאה שנהפכה קטנה עליה אם זה יתאים לי. התחלתי ללבוש כיסוי ראש. בשנת 1969 עברנו לבולטימור ושם נשארנו עד 2008, אז עלינו לישראל. הגענו סוף סוף הביתה. הורי היו מבקרים אצלנו ביום ראשון ומאוד התגאו בילדינו וכן על חינוכם. שנים אחר כך כשבני בכורי היה בכיתה ה' היה לנו הרבה נחת. בני חזר הביתה מה'חדר' וראה את אבי ומיד התחבקו אחד עם השני חיבוק גדול. בני התרגש מאד, הוא סיפר לנו שהוא התחיל ללמוד גמרא. אבי שאל "איזה גמרא" הוא ענה "בבא מציעא". אבי ביקש שהוא יביא לו את הגמרא. זה היה מראה נפלא לראות את אבי ואת בני לומדים גמרא ביחד. אנו מרגישים שה' לקח אותנו בידו והביא אותנו לתורה ומצוות ואנו מודים לו על כך. מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

מרים לוי נולדה בירושלים ב- 1933 ומעולם לא עזבה את העיר. היום כשהיא מתגוררת בדיור מוגן "רמת תמיר" היא משתפת בקורות חייה וזכרונותיה | על יובל השנים בהם עבדה בעיריית ירושלים | ההתמודדות הלא פשוטה שחוותה עם מגפת ה"קורונה" ועוד.. נולדתי בירושלים בשנת 1933, בשכונת "ימין משה". אבי עלה מדמשק, אמי מביירות. הורי היו בני דודים, אך הם הכירו רק בארץ. חתונתם התקיימה בכיכר שבשער יפו. אבי בקש את ידה של אמי במכתב שהוא כתב לסבתא. אחיה של אמי ענו למכתבו והסכימו לחתונה. אז היה מקובל שהזכרים במשפחה הם אלו שמחליטים. אביה של אמי נפטר בהיותה בת שנה. אמי היתה מורה לצרפתית. אבי היה הגזבר של עיריית ירושלים. כשהורי התחתנו הם גרו עם חמותה של אמי (שהיא גם דודתה). אמי אמרה לה "את אמנם דודתי אבל אני יודעת שלא תרצי להיכנס לעניינים שלנו", הדודה הסכימה לתנאים. נולדו להם שלושה בנים. אבי היה דתי יותר מאמי. לאחר שבן אחד נפטר (אחי), אמי נכנסה לדיכאון, אבי התייעץ עם רב גדול שהוא הכיר טוב. הרב הציע שאם אמא רוצה "לגדל את ילדיה כאפרוחים" כדאי לה לכסות את ראשה. אבא קנה לה שלוש פאות, אך לאחר חודש ימים היא בעצמה עברה לכיסוי ראש מבד. בשנים שלאחר מכן, אימי ילדה עוד 4 בנות כשאני 'בת הזקונים' שלה. מתוך ארבע אחיותי, שלוש למדו ב"אליאנס" ואחת למדה בבי"ס "רוחמה", שם גם "דבורה בידרמן" למדה. דבורה הכירה אותי כשהגעתי להתגורר ב"רמת תמיר" משום שאני ואחיותיי דומות מאוד. גם "רות לנגר" (דיירת נוספת ברמת תמיר) הכירה אותי כשנכנסתי למעלית באותו יום, גרנו אחת ליד השניה. לאחר שסיימתי בית ספר עממי, למדתי עבור בגרות בבית ספר ערב וסיימתי בגרות. אבא קיבל אותי לעבודה בעיריית ירושלים. מאחר ולא היה ראוי לעבוד באותה מחלקה הגעתי למזכירות של העירייה. סגן ראש העיר "איש שלום", ביקש 'כַּתְבָנִית' ואני נשלחתי לעזור לו. מאותו זמן הפכתי להיות המזכירה הפרטית שלו. בינתיים, נולדו לי שני בנים ובת. לאחר לידת הבת בקשתי לקבל פיצויים ולהתפטר מהעבודה, כי היה קשה לי גם לטפל בילדים וגם לעבוד כמזכירה. אך ראש העיר דאז "איש שלום" שכנע אותי להישאר והוא ינסה למצוא לי פתרון. מאחר ואני גרתי ב"בית הכרם" וסגן ראש העיר באותם הימים היה "חיים מרינוב" שגם התגורר בבית הכרם, מצאתי את עצמי נוסעת כל בוקר עם סגן ראש העיר לעבודה ובהמשך הפכתי להיות המזכירה שלו. בעלי העביר את הילדים למטפלת שגרה באותו בניין וכך המשכתי לעבוד בעיריית ירושלים 50 שנה. לאחר שחיים מרינוב יצא מהעבודה, התחלתי לעבוד עבור "אברהם כחילה" שהיה סגן ראש העיר. במסיבת הסיום שלי בעבודה ולרגל יציאתי לפנסיה, דיבר ראש העיר "אולמרט". אני הקראתי מכתב מרגש שקיבלתי מראש ישיבה שעזרתי לו יום אחד כשהגיע לעירייה ולא ידע להסתדר במקום. את המכתב הזה הראיתי גם לרב פורוש. אע"פ שגרנו במתחם "בתי סיידוף" ע"י שוק מחנה יהודה, הכרתי את בעלי פעם כשהייתי עם חברה באותו מקום. הוא הזמין אותי לסרט ומשם הדברים התפתחו לנישואינו. בהמשך הוא הפך למזכיר בית המשפט ולמתורגמן הראשי. בני "משה" עבד בהייטק ועבר ללמד מתמטיקה בחטיבה העליונה. "עדי" בני השני, גם הוא מורה למתמטיקה. הוא נקרא על שם חמותי ששמה מתורגם לתכשיט. "אורלי" בתי, מורה בכיתות הנמוכות. "אייל" בני הצעיר, הינו שוטר. בראשית תקופת הקורונה, סבלתי מאוד כשנמצאתי חולה בקורונה. כנראה נדבקתי כשהועברתי לבית החולים עקב לחץ דם מאוד גבוה. כשחליתי לא הרגשתי חולה, לא הקאתי, לא השתעלתי, רק היה לי קשה לישון מרוב פחד. בבית החולים היינו 4 בתוך מחלקת הקורונה: אח ואחות, גבר נוסף ואני, כל אחד בחדר נפרד. היה מסדרון שיכולתי לטייל בו. כשחזרתי מביה"ח לדירתי "ברמת תמיר" להמשך הבידוד הארוך, חוויתי בדידות קשה ביותר. אף אחד לא יכול היה להיכנס אליי. ילדיי אמרו לי רק לחשוב חיובי. היו לי שלוש נקודות אור בתקופת הבידוד, האחת היא "טלי" העו"ס, שהיתה מתקשרת לעודד אותי ולהבטיח שכל זה ייגמר ולא יחזור יותר. השנייה היא, דיירת שהשאירה לי מטעמים לשבת עם ברכה קצרה ושיחת טלפון. השלישית היא ד"ר "מיכל ליבר" (רופאת הבית) שדאגה כל העת לשלומי ושאלה אם אני זקוקה למשהו. לפעמים מילה טובה מצילה את הנפש.. ולפעמים את מצפה מאנשים וזה לא מגיע… בתקופה שהייתי בבידוד, ישבתי, קראתי, הסתכלתי בטלוויזיה והכנתי לעצמי אוכל. בני גם היה מביא אליי אוכל. אני זוכרת שבל"ג בעומר "טלי" (העו"ס) השאירה לי פלאפל על הכיסא מאחורי הדלת. דווקא הדברים הקטנים והשוליים, לפעמים מדברים בקול גבוה ומרחיבים את הלב. אני נזכרת בשבת אחת שהיתה קשה לי מאוד, אך בעזרת ה' עברתי את התקופה הקשה הזו ואני מודה לה' על הכל. מוגש באמצעות רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

בערב יום השואה התקיים ברמת תמיר האירוע המרגש "זיכרון בסלון" אשר לא הותיר עין אחת יבשה | טלי שפיגל, עם הסיפורים המטלטלים, הרשמים והתחושות בעקבות האירוע. ערב יום השואה, דיירי רמת תמיר ובני משפחה מכונסים יחד לשמוע את סיפורם של שלושה "ילדים" מבית הילדים של יונה טיפנברונר מבריסל. הילדים האלה שתמונתם מוקרנת לנו על המסך הם דיירי רמת תמיר היום - הלגה קונשטט, רחל שוורץ ושמואל אמזל. הם סיפרו לנו בהתרגשות איך מלאך אחד בשם "יונה טיפנברונר" דאג לכל מחסורם בבית הילדים שהיה בבריסל ופעל בחסות הגסטפו. המלכה בבלגיה לא הסכימה למשלוח הילדים ובאין ברירה נתן הגסטפו את אישורו לכך, כאשר התוכנית הזדונית של הגרמנים היה לשלוח אותם למותם בסוף המלחמה. במשך שעה שלמה שמענו מקצת סיפורם המרתק. רחל שוורץ סיפרה שהמנהל בבית הילדים עשה אותה שליחה בשל המראה הלא יהודי שהיה לה. באחת השליחויות היא עברה ליד בית אמה וגעגועיה גברו ועל אף הסכנה היא נכנסה פנימה לתת חיבוק לאמא וביקשה רק לילה אחד, רק לילה אחד להישאר לישון איתה. האם אזרה את כל כוחותיה ואמרה לה "בשום אופן לא". למחרת בשבע בבוקר נלקחה האם אל מותה. "אם אמא הייתה מסכימה לי אמרה רחל, לא הייתי אתכם היום"... הלגה קונשטט סיפרה, איך הם ברחו מבית הילדים לכנסיה כי הגיעה שמועה שהגרמנים הגיעו לקחת את הילדים להשמדה חו"ש. "לילדים הקטנים נתנו תרופות הרדמה (כדי שלא ירעישו ויתגלו בעת המעבר) והגדולים סחבו אותם על הגב". הלגה שהיתה מבין הגדולים לקחה כמה פעמים את הילדים על גבה עד שהגיעו למקום בטוח.. רחל שוורץ (שישבה לצידה באירוע) צחקה ואמרה לה "הלגה יקרה עכשיו אנחנו מבינים למה כואב לך הגב"... שמואל אמזל שהיה אחד מאותם ילדים שברחו לכנסיה הוסיף, כי לאחר שהם הגיעו לכנסיה היה ילד אחד שהיו לו תפילין. הבנים עמדו בתור להניח תפילין מאחורי הוילון, הכומר שלא הבין למה הוילון זז כל הזמן, בדק וראה את הילדים מניחים תפילין במסירות נפש. לימים סיפר אותו כומר, כי הוא קיבל הנחיות מהכנסיה להמיר את דתם לנצרות, אך כאשר הוא נוכח בדבקות של הילדים החליט לא לעשות זאת... יונה אנסבכר דייר נוסף מבלגיה שנכח באירוע סיפר, כי בערב הבר מצווה שלו הוא הוברח על ידי משפחתו לתוך בית הילדים, כי רק שם היה מנין ושם הוא קרא בתורה. הוא הוסיף ואמר שכל יום היה רישום מדויק של הילדים על ידי הגסטפו ואם היו תופסים שיש ילד נוסף המנהל היה מתחייב בנפשו... זוהי גבורת הרוח היהודית. ולמה קראתי לבלוג הזה "הנקמה המתוקה של המקררים"? כי כשמבקרים בבתי הדיירים אצלנו ברמת תמיר (וזכינו שיש בינינו עוד צדיקים וצדיקות ניצולי שואה) דבר ראשון רואים את המקרר עמוס בתמונות של הילדים הנכדים והנינים ואף בני נינים… אותם אודים מוצלים מאש, אותם גיבורים הקימו משפחה לתפארת, משפחות ענפות מתוך סולם ערכים יהודי של תורה, נתינה וחסד. אנחנו מרכינים ראש לזכר הנספים, מחבקים ומוקירים את הגיבורים שורדי השואה ויודעים כי "נצח ישראל לא ישקר". מוגש על ידי רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

רחל לוק, אחות במרפאת רמת תמיר. היא פורטת כאן מניסיונה העשיר על מגוון תסמיני חורף, איך ניתן לזהות אותם וגם מתי כדאי לגשת לרופא תסמינים של הצטננות הסימנים הבאים - התעטשויות, נזלת, גודש באף, כאב גרון וכאב ראש הם חלק מהתסמינים האופייניים להצטננות שמקורה 'ויראלי' אבל לא רק. לעיתים מדובר במחלה שמצריכה טיפול והתייחסות רפואית כדי שתוכלו לחזור לאיתנכם. איך נזהה שלא מדובר ב'רק הצטננות'? אם אתם עם חום גבוה למעלה מ- 3 ימים - ייתכן ומדובר במחלה קצת יותר מורכבת ולא רק הצטננות. חום של מעל 38 מעלות צלזיוס הוא בעצם 'ביטוח' של מערכת ההגנה של הגוף כאשר היא מתמודדת עם תוקפים שונים כמו נגיפים וחיידקים, כשבדרך כלל היא מתגברת עליהם בתוך שלושה ימים והחום יורד בחזרה. בקרב מבוגרים - כאשר החום הגבוה לא יורד בתוך שלושה ימים יתכן וקיים זיהום נוסף שהגוף לא מצליח להתגבר עליו. במידה ואתם חווים בנוסף אחד או יותר מהתסמינים הבאים: קשיי נשימה, קוצר נשימה, כאבים בחזה, אובדן דיבור או תנועה - פנו מיד לטיפול רפואי! תסמינים נוספים: נזלת וגודש באף, כשרוב התסמינים אמורים לחלוף בתוך 5 ימים. כאבי בטן ובחילות אינם תופעות נלוות להצטננות ולכן כשהם מופיעים יחד עם הצטננות זה עלול לאותת על מחלה חמורה יותר. כאב בכל הגוף - אם אתם חווים כאב בכל הגוף, כנראה שמדובר בשפעת. כאב ראש חזק - עלול להצביע על 'סינוסיטיס'. שיעול - הוא בדרך כלל סימפטום נורמלי, אך אם הוא מלווה בצפצוף (שריקה) זהו סימן להיצרות דרכי הנשימה. נשמח לשמוע מניסיונכם על "תרופות סבתא" שעזרו לעבור את החורף בקלות. אנו מאחלים לכם לעבור את החורף בשמחה ובקלות. אגב, ידעתם ששמחה מחזקת את המערכת החיסונית? ועל כך במאמר הבא. חורף בריא ושמח! מוגש על ידי - רמת תמיר דיור מוגן בירושלים

מה הקשר בין שמחה לבריאות אתם שואלים? אז כמו שכתבתי בסוף המאמר הקודם שעסק במחלות החורף, לשמחה יש חשיבות גדולה והשפעה רבה במניעת מחלות, גם מחלות החורף אבל ממש לא רק, אלא אפילו הרבה מעבר לכך. אז אולי יותר קל לנו לומר למישהו אחר "תהיה בשמחה", שהרי שמחה זו מילה גדולה ולא כזו פשוטה ולפעמים היא גם לא באה לנו בקלות, אבל כדאי לדעת שסוד השמחה טמון בדרך בו היא משפיעה על בריאותנו. מי שגילה לנו את הסוד הזה כבר לפני יותר מ- 200 שנה, הוא ר' נחמן מברסלב זצ"ל שכתב "כל מחלה המגיעה לאדם, שורשה הוא בקלקול השמחה" (ליקוטי מוהר"ן, תנינא כ"ד) ושם הוא מסביר שיש "עשרה מיני נגינה" (המושפעים משמחה או חלילה מעצבות) הנמצאים בתוך "עשרה סוגי דופק" הקיימים באדם - ומחיים את הדפקים האלה, כלומר - גורמים לכך שהדם זורם כראוי לכל חלקי הגוף בקצב הנכון, לא נמהר מדי ולא איטי מדי, לא חזק מדי ולא חלש מדי. אך כאשר אדם שרוי בעצבות ויש קלקול בשמחה, כלומר באותם עשרה מיני נגינה, אז גם אותם עשרה סוגי דופק לא מקבלים את החיות שלהם כראוי ויש קלקול במחזור זרימת הדם בגוף אשר עלול חלילה לגרום בסופו של דבר למחלות האדם. אני מקווה ומאחלת שכולנו נכיר בערך האמיתי של שמחה לשמירה על בריאות הגוף והנפש ונשתדל להיות תמיד בשמחה. אם גם לכם יש עצות וטיפים לשמירה על הבריאות, שתפו אותנו ובשמחה כמובן! מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

יונה אנסבכר נולד בגרמניה ב- 1930 וכיום הוא מתגורר בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". הוא משתף בקורות חייו וזכרונותיו | מחיי הילדות בצל עליית הנאצים, בריחת המשפחה לבלגיה, עלייתו ארצה ועוד.. יש תקנה שלא צריך לדרוך על אדמת ספרד לאחר הגירוש במשך 500 שנה. לדעתי, כך צריך לתקן תקנה לגבי כל אירופה. ברוך ה' שכולנו הגענו לארץ ישראל נולדתי בשנת 1930 בפרנקפורט שבגרמניה. במשפחתי נמצאת מגילת יוחסין מצד אבא משנת 1800 שמגלה שכבר מאותה תקופה גרנו בגרמניה. הייתי הנכד הראשון הן מצד אבא והן מצד אמא. בני משפחתנו היו דתיים מדורי דורות. זכור לי שליד כניסת הבית של סבא הייתה צלחת עם כסף עבור צדקה. סבתא התמידה לקרוא תהילים והורי אמא היו ממכובדי הקהילה היהודית בפרנקפורט בבית הכנסת של "הרב שמשון רפאל הירש". לסבא רבא מצד אמא היה מפעל לשתייה חריפה ואבא שמש סוכן ליין ועבד אצל הסבא. זכור לי שאבא הביא יין מארץ ישראל עבור פסח. בביתנו דיברנו רק גרמנית. סבא הירש מצד אמא היה חייל במלחמת העולם הראשונה ואמא הייתה בתו היחידה. בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון. רוב היהודים נשארו בגרמניה. סבא הירש שמכר יין הבין שחייבים למצוא מקלט למשפחתו לאחר שהגרמנים תקנו חוק שאסור לקנות מהיהודים סחורה. במוצאי שבת הוא שכנע את אבי לקחת את הדרכונים של משפחתו וכן מזוודות עם מצרכים חיוניים לנסוע לבלגיה. סבא וסבתא הירש נסעו גם כן. לסבא הירש היו קשרים שם עקב מכירת יינו והוא מצא דירה להשכרה. תחילה נסענו לחוף הים בבלגיה וגרנו בפנסיון. מאוחר יותר עברנו לבריסל ושם חויבנו לחדש את הויזות כל שלושה חודשים. כך שהינו בבלגיה משנת 1933 ועד שנת 1942 באופן לגלי. רוב יהודי בלגיה גרו באנטוורפן, שם היו שני בתי ספר יהודיים. בבריסל רשמו אותי לבית ספר ממלכתי. בכיתתי היו נערים יהודיים שהגיעו לבית הספר גם בשבת כי בית הספר חייב זאת, אך אני קיבלתי אישור שלא להופיע. מגיל שש, למדתי בתלמוד תורה פעם או פעמיים בשבוע ושם למדנו סיפורי תורה ולהתפלל בסידור. במשך השנים הגיעו אלינו עוד ועוד יהודים ובמיוחד אחר 'ליל הבדולח' ב 1938. פעמיים נשלחתי לחופשה להורי אבי בגרמניה, בשנת 1935 ובשנת 1936. נסעתי לבדי אך בחלק מהנסיעה אדם מבוגר ליווה אותי. ב10 למאי 1940 פלשו הגרמנים לבלגיה וכבשו אותה. יהודים בעלי תעודות זהות גרמנית חויבו להופיע במשטרה. גייסו את אבא והוא נשלח על ידי הגרמנים לעבוד בדרום צרפת. שם הוא שהה במחנה שבזמנו שימש את הבורחים מספרד מ"פרנקו" ושם טיפלו בו אך ורק מוסדות סוציאליים כמו הג'וינט. אנשים מתו שם מרעב. אבא נסע שם ברכבת אך נדמה לי שחזר הביתה קודם ולקח איתו חפצים אישיים. קיבלנו מעט מכתבים ממנו. במשך שנתיים לא ידענו אם הוא חי. הוא ברח פעם אחת לשוויצריה והוחזר לגרמנים ושוב ברח והפעם בהצלחה. בתקופה זו היינו 9 נפשות בדירה - סבא וסבתא אנסבכר, אמא וששת הילדים. תחילה אמא סירבה לקבל עזרה, אך נכנעה לבסוף. סבא הירש שהצליח לעבוד עד 1941 במכירת היין, נכשל מאחר שהגרמנים הדפיסו על הבקבוקים שמכר - בשש שפות שונות שזהו 'עסק של יהודים'. חלק מהיהודים שגרו באנטוורפן עבדו בבריסל ונסעו לשם עם רכבת. בתשעה באב הגרמנים תפסו את הרכבת והעבירו את הנוסעים למחנה ריכוז. מאותו זמן הוכרחנו ללבוש 'טלאי צהוב' ונאסר עלינו לנסוע ברכבת. באמצע כיתה ה', כשהייתי בן 11, הופסקו לימודיי ומאותו זמן כולנו נשארנו בבית וכמעט לא יצאנו מהדירה. יום אחד כשהיינו בדירה, הגיעו גרמנים. סבא הירש הראה להם תעודה שהיה חייל בצבא גרמניה וכן תעודה שהיה שייך ליודנראט, הגרמני אמר שיברר את העניין. באותה תקופה הגיעו הגרמנים לחפש את סבא הירש בבית. סבא שילם שוחד לגרמני אך כשגרמני בקש עוד כסף, סבא סרב. הגרמני חזר לבית סבא ומצא את סבתא ששכבה חולה במיטה. הגרמנים לקחו אותה והשכנים הזהירו את סבא לא לחזור הביתה. שני מקרים אלו גרמו לסבא אנסבכר לעבור לדירת מסתור ששכר באזור התעשיה. בדירת המסתור גר גוי בקומה התחתונה. הוא ניהל את הבית והשכיר לכמה משפחות יהודיות את שלוש הקומות האחרות. לגוי זה היו קשרים הדוקים עם הSS. אנו גרנו בקומה השלישית. כשלסבא וסבתא היה חדר אחד, לבנים חדר אחד, ולאמא והבנות החדר השלישי. בדירה היו חלונות אך הוזהרנו לא להתקרב אליהם. היה לנו מטבח ושירותים ופח גדול ששימש לאמבטיה. בעל הבית היה קונה לנו מצרכים, אך ורק עם תלושים. אולי המחתרת הביאה לנו תלושים. קנינו תפוחי אדמה, סוכר, לפת ואטריות. הילדים עסקו בלימודים וקראו ספרים. למדנו עם סבא פרקי אבות, משנה, שולחן ערוך ועל החגים. לא יצאנו מהבית. רעדנו כששמענו דפיקות בדלת. היינו ילדים מאוד ממושמעים. גם אני שימשתי כמורה לילדים אחרים הצעירים ממני, לימדתי אותם קרוא וכתוב וחשבון. כשהגיע יום 'בר המצווה שלי' הביאו אותי ביום ה' בלילה למוסד יתומים עד למוצאי שבת ובשבת קיבלתי עליה לתורה. סבא לימד אותי את הפרשה. היו לי תפילין של מישהו. ידעתי שאני הבכור ועלי לשמש דוגמא. עשו סעודה לכבודי בבית ופתחו קופסאות של סרדינים. סבא הירש היה מגיע לביקורים. לסבא של אבא היה עיתון גרמני כל יום. לנו היה רדיו וקראנו עיתון בצרפתית שלמדנו בבריסל. במשך שנתיים לא יצאנו מהדירה. ראינו את הנסיגה הגדולה של הגרמנים עם כלי המלחמה. ראינו את האמריקאים וידענו שהגרמנים לא יחזרו. מיד לאחר השחרור יצאנו לאור השמש והתחלנו לארגן בית כנסת. חזרנו לדירה שלנו ומצאנו אותה כמו שעזבנו אותה. אבא חזר אלינו והוא ניהל את הג'וינט. ראיתי את אבא לאחר חמש שנים שלא זכיתי לראותו. עברתי לגור באנגליה ללמוד בישיבה וגרתי אצל אחד המורים. אחרי שנה באנגליה חזרתי לבלגיה ושם חליתי בדלקת פרקים. לא יכולתי אפילו להרים את ידי. נשארתי בבית כששה חודשים ובקיץ החלמתי. ב 1949 עליתי ארצה עם 'סרטיפיקט'. אבא המשיך לעבוד בבלגיה וסבא עבר לקנדה. גרתי תקופה בתל אביב ולאחר מכן הפכתי לקיבוצניק ב'יד בנימין', שם הייתי 'רכז קניות' ושם הכרתי את אשתי והתחתנו. היינו שם כארבע שנים עד שהמקום פשט את הרגל. כשכבר לא היה אפילו אוכל בקיבוץ עברנו לפתח תקווה. ב1951 הורי עלו ארצה. גם הסבא בא מקנדה. קיבלתי עבודה בהוצאת ספרים ולאחר מכן פתחתי חנות סיטונאית לספרים. שם עבדתי ארבעים שנה לערך. נולדו לנו שלושה בנים ונכדים ונינים בלי עין הרע. לא נסעתי לחו"ל לאחר שעליתי ארצה. יש תקנה שלא צריך לדרוך על אדמת ספרד לאחר הגירוש במשך 500 שנה. לדעתי, כך צריך לתקן תקנה לגבי כל אירופה. ברוך ה' שכולנו הגענו לארץ ישראל. מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

ניסים פנה אלי, פניו אינם כתמול שלשום, "קשה לי" הוא אמר. אני מכירה את ניסים שנים רבות, הוא אדם פעיל, חייכן וממעט להתלונן. עכשיו הוא אומר לי שהכל השתנה, הייתי עשרה ימים בבידוד לאחר שאובחנתי כחיובי לקורונה, בחוץ הגשם לא הפסיק לרדת, אך גם כשכבר יצאתי מהבידוד, הקור העז שבחוץ מנע ממני לצאת כהרגלי.. ומה עוד - שהיום מסתיים מוקדם ובשעות אחר הצהריים המוקדמות כבר ממש חשוך בחוץ.. אני מרגיש שנופלים עלי עצבות ודכדוך שלא הכרתי. הכנתי לניסים ולי כוס תה חם והתחלנו לדבר. תופעת דיכאון החורף על פי המחקרים, "דיכאון חורף" הוא מושג ידוע המאופיין בהתפרצות בתחילת הסתיו והחלמה ספונטנית באביב. אמנם ברוב המקרים דיכאון חורף אינו נחשב לחמור בהשוואה להפרעות מצבי רוח קשות יותר, עם זאת יש כמה סימפטומים בולטים כמו - עייפות דומיננטית, חוסר רצון לקום בבוקר, דחף לפחמימות ומתוקים, נטיה להתנתק חברתית ולעיתים גם נטיה לעצבנות ורוגז. אם נוסיף לכל אלה את בידוד הקורונה והמתח מפניה, קיבלנו - מצב רוח ירוד ומתסכל. ניסים אמר לי שהתיאור בהחלט מתאים למצבו והרגשתו. "אז מה עושים?" הוא שאל.. חייכתי ואמרתי לו "יוֹצְאִים לַשֶּׁמֶש" - תרתי משמע. הטיפים להתמודדות ומניעת דיכאון החורף תכננו לעצמכם סדר יום קבוע. הקפידו על פעילות גופנית / התעמלות בכל יום. שמרו על שגרת תזונה בריאה ומאוזנת. היחשפו בכל יום לשמש ככל האפשר. שמרו על קשר עם חברים וקרובי משפחה. כשלא ניתן להתראות - הרימו טלפון או התכתבו בוואטסאפ! התבוננו סביבכם, האם מישהו זקוק לעזרה, לשיחה טובה, לכוס תה - נתינה נותנת משמעות! שמש המשמעות - תרשים בנוסף, חשוב לומר שתמיד ניתן להתייעץ עם רופא המשפחה גם בתופעות מסוג זה. ישנם כיום טיפולים מצוינים שעוזרים רבות בהתמודדות עם מצבי דיכאון ובשיפור מצב הרוח. ניסים ואני סיימנו את כוס התה, הסתכלנו מבעד לחלון, השמש זרחה והאירה לנו פנים. "יאללה" אמר ניסים, אני יוצא אל השמש ואולי, הוא חשב רגע.. אקרא גם לשכן ממול, הוא בודד מאוד לאחרונה ובוודאי ישמח להצעה. מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

דרורה נולדה בחיפה ב- 1942 בתקופת המנדט הבריטי וכיום היא מתגוררת עם בעלה "יחיאל" בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". היא משתפת בקורות חייה | זיכרונותיה כילדה מהיום המרגש בו הוכרזה המדינה ומלחמת העצמאות שפרצה בעקבותיה, על משפחתה, עבודתה כמורה לטבע ועוד.. אני גאה בהשפעתי הטובה על תלמידי לאהוב את ארצנו - את הצמחים, העצים ובעלי החיים הנמצאים בה נולדתי בחיפה בבית חולים עזרא בחג שמחת תורה בשנת 1942. ילדיי מספרים ש'כולם רוקדים לכבודי' ביום ההולדת שלי. מאוחר יותר הורי עברו לכפר אתא. אני נזכרת בתקופה שהאנגלים שלטו בארץ, הילדים שנאו את הבריטים והיו מרגיזים אותם בכל דרך אפשרית - כמו לזרוק עליהם אבנים ולמתוח חבלים בדרכים. בוקר אחד קמנו ושמענו שהכריזו על הקמת המדינה. אבא, כמו שכנים אחרים - התרגש מאוד, והוא קפץ מהחלון בקומת קרקע עם פיג'מה וכולם החלו לרקוד 'הורה' במעגל באמצע הכביש. תקופת המלחמה הייתה קשה. היו תלושי מזון עבור אוכל. לא היו מקלטים ואנו רצנו לתוך החדר הבטוח ביותר, חדר האמבטיה. היו שקיות חול מסביב לבית. לא היה בשר וכלל לא ראיתי תפוחי עץ. הדוד מארה"ב שלח לנו ארגז של תפוחים שהגיעו מקולקלים אחרי נסיעה של כשבועיים באונייה. לאחר שחליתי בדלקת ריאות, הורי קבלו תלושי מזון עבור בשר עבורי. כולם קינאו בי. אני לא אהבתי בשר ועל כן סירבתי לאכול אותו ומישהו אחר זכה בו. אבא לא גויס לצבא משום שהיה מבוגר מדי, אך הוא התנדב כ-שוטר-נוטר. הוא עבד "בבית חרושת אתא" לביגוד. גרנו בדירה משותפת ובה שלוש משפחות. לכל שלושת המשפחות היה חדר אחד נפרד ששימש לכל צרכי המשפחה, בלילה שימש החדר לשינה ובבוקר לסלון. היה מטבח משותף וכולם הסתדרו בו, כל משפחה אכלה לבד בחדר. בהמשך, הוריי הצליחו לחסוך כסף ובנו בית עם קבלן. בכפר אתא היו משפחות עם משק. היו משפחות שגידלו פרות, תרנגולות ואף עיבדו שדות תבואה. הם היו עוברים ממשפחה למשפחה ומוכרים את גידוליהם, כגון - חלב, ביצים וחמאה. לא היתה לנו בעיה להשיג אוכל חלבי. בבית חרושת אתא יכולנו לכבס את הכביסה הפרטית במכונות הגדולות ואף לתלות את הכביסה שלנו שם בשטח. את הכביסה הנקייה והיבשה לקחנו הביתה, אהבתי להריח את ריח הכביסה. מאוחר יותר, אבא פתח חנות למכירת בגדים שאינם מתוצרת אתא. עזרתי להורים בחנות. הייתי הבכורה מתוך שלושת הילדים. כולנו עזרנו להורים. אימא התפרנסה בתור תופרת עילית. היא הגיעה מרומניה לפני קום המדינה עם קבוצות נוער שהיו דתיים רווקים. באונייה היא הכירה את אבא. הם הגיעו בצורה בלתי לגאלית. האנגלים עלו על הסיפון והורידו את הנשים לחוף. בחוף חיכו להן אנשי קיבוץ "בית אורן" ומיד העבירו אותן אליהם לקיבוץ. האנגלים לא נתנו לגברים לרדת מהאונייה והכריחו את האונייה להסתובב עוד שלושה חודשים בים. בסופו של דבר, האנגלים הרשו לגברים לרדת לחוף. כשאבא ירד מהאונייה הוא שקל 35 ק"ג בלבד. היה מישהו ששמר על אבא כשירד מהאונייה עד שהחלים ומצא עבודה ומקום מגורים. הייתי תלמידה מצטיינת. נסעתי כל יום לתיכון דתי לבנות בחיפה בתחבורה ציבורית מקרית אתא. לאחר שסיימתי, למדתי בסמינר לבנות של "המזרחי" - סמינר למורות. התמחיתי במגמה של מדע וטבע, למדתי שעות נוספות בביולוגיה, בזואולוגיה ובגוף האדם ואהבתי חיות. אחרי הסמינר קיבלתי עבודה בנהריה. נסעתי כל יום הלוך וחזור. רציתי שתלמידיי ילמדו לאהוב את ארץ ישראל. הקמתי חוג לטבע אחר הצהריים בבית הספר, לגילאי 16-18 - יצאנו לשדות ללמוד על בעלי חיים. הצלחתי לחבב לתלמידים את הסביבה שלהם, לחיים בארץ. בסוף השנה, הנוער הכיר את כל השמות של הצמחים, הציפורים, העצים ובעלי החיים. הבאנו לכיתה כל מיני מכרסמים בתוך כלובים. קנינו לחיות נסורת ואוכל. הילדים החכמים חקרו את החיות. הילדים הפחות חכמים טיפלו בהן. בשבת יכלו לקחת את בעלי החיים הביתה, אם קבלו רשות מההורים. הביאו את החיות בכלובים. הילדים שטיפלו בחיות טיפלו גם בארגון הבאת בעלי החיים לבתים לשבת. הכיתות שלי השתתפו בתחרות כתיבת עבודות מחקר של המחוז. התלמידים שלי ניצחו פעמיים מתוך ארבע תחרויות. בהפסקות יצאו הילדים עם בעלי החיים, החזיקו אותם ושיחקו איתם. ראינו הרבה המלטות של בעלי חיים. חילקנו אותם לבתי ספר אחרים עקב ריבויים. טיפלנו יפה בבעלי החיים. כששמענו שעומדים להתחיל בבניה באזור לא מיושב, הלכנו לשם והצלנו את הצמחים ובעלי החיים והבאנו אותם למקום בטוח. הפכנו לחוג להצלת הטבע. זכור לי שפעם ילד ניסה להציל נרקיסים מבוץ. הוא לא הצליח להוציא את המגפיים מהבוץ וחזר הביתה בגרביים. חוג הטבע נשאר 34 שנים בשני בתי הספר, אף על פי שזה דרש הרבה כוח להמשיך ולהחזיק את בעלי החיים. החלטנו על "פרח החודש" וכתבנו עליו עבודות. החוג שלנו היה לשם דבר. לאחר שהתחתנתי, עברתי לקריית מוצקין ולימדתי בבית ספר "הרואה" שבקרית שמואל ובבית ספר "מצפה" בקרית מוצקין. עד היום אני שומעת מהתלמידים שלי, שפוגשים אותי ומספרים לי שהמשיכו להתקדם במקצוע ויש כאלו שגם מלמדים אותו. הם זוכרים לטובה את השיעורים והחוגים שהשתתפו בהם. אני גאה בהשפעתי הטובה על תלמידי לאהוב את ארצנו - את הצמחים, העצים ובעלי החיים הנמצאים בה. מוגש על ידי רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

יחיאל נולד בפולין ב- 1936 וכיום מתגורר עם רעייתו "דרורה" בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". בסיפורו הוא חושף אותנו לקורות חייו | על חייו כילד בימי הכיבוש הנאצי, מסע הבריחה של משפחתו ומאבקי ההישרדות, עלייתו ארצה ועבודתו כמורה ועוד.. ברחנו עם עגלות וסוסים שהוכנו מראש, לאותם כפרים בהם חיו גויים שהיו מוכנים להסתיר אותנו נולדתי בפולין בשנת 1936. עד גיל 5 למדתי בחיידר ואז פרצה המלחמה. היטלר כבש את פולין ללא כל התנגדות מצד הפולנים "חופשי חופשי". מיד התחילו גזירות נגד היהודים, לא יכולנו להסתובב חופשי. נשאנו טלאי צהוב על השרוול והנשים נשאו אותו על השמלות שלהן. הגרמנים הסתובבו בעיר, משכו בזקן, ואף גזרו זקנים, הצעידו יהודים ברחובות וגייסו את הצעירים לעבודה במחנות עבודה. גם שלושה מבני דודי הובאו למחנה עבודה. היהודים המבוגרים הסתתרו כי לא יכלו לעמוד בעבודת הפרך שהועמסה על הצעירים. הגרמנים השתלטו על המסחר, החרימו סחורה, ואסרו על היהודים להשתמש בכל דבר שהיה נחוץ לגרמנים. כל הזמן המצב רק הלך והידרדר. אנו גרנו בבית גדול בו חיו שלוש משפחות: הוריי, דודי ואחות של אבי. לכל אחד הייתה חנות שהייתה צמודה לבית. סבא גר איתנו והוא היה היועץ הראשי של המשפחה. כשהחל הכיבוש, כל הנכדים של סבא הגיעו אלינו לבית הגדול. נשארנו בבית ואבא עבד בחנות, עד שנודע לנו שהגרמנים מגיעים לשלוח אותנו למחנות. במשך התקופה שלפני הגירוש מהבית, אבא העביר את רכושנו וכספנו לגויים שהיו נאמנים אליו מעסקיו עמם. כך, כשעזבנו את הבית, לא נשארו שם הרבה חפצים. ברחנו עם עגלות וסוסים שהוכנו מראש, לאותם כפרים בהם חיו גויים שהיו מוכנים להסתיר אותנו. לא היינו כולנו ביחד וגם לא יכולנו להישאר במקום אחד, עקב הפחד של אותם גויים מפני ההלשנות לגרמנים. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין הכפרים ואף הסתתרנו בתוך היערות. היו פעמים שהסתתרנו במחבוא שנחפר מתחת האדמה עם כניסה מעל האדמה. ירדנו דרך פיר עד שהגענו למקום שיכולנו לישון על האדמה שמתחת השדות ולפעמים מתחת היער. לאן שהלכתי, תמיד היה לי תרמיל על הגב ובתוכו ביגוד להחלפה, ודברים שהיינו זקוקים להם כל הזמן. גם כסף היה לי עטוף בגומיה שהחזיקה לי את הגרביים. הורי נתנו לי הוראות מה לעשות במקרה כזה או אחר ואף אם אני אשאר לבדי בחיים. אני נזכר במקרה אחד ששניים או שלושה 'שקצים' צעירים ניסו להוביל אותנו לגרמנים ואבא איים עליהם עם מקל. הם ברחו ואף אנחנו ברחנו. לפעמים התפזרנו ולאחר מכן חזרנו להיות ביחד. ככה חיינו במשך כשנתיים וחצי. בתקופה הזו לא החלפנו בגדים ולא התרחצנו. זכור לי איך אבא הסתובב בבגדי אישה עם כיסוי ראש שאף כסה חלק גדול מפניו. אבא אף זכה להציל שכנים ומכרים. בדרך כלל היינו נהנים מקבלת אוכל מאותם גויים שאבא השאיר אצלם כסף או רכוש, אך היו פעמים שהיינו מקבצים אוכל מאנשי הכפרים. כשהמלחמה התקרבה לסופה, לא נמצאו אנשים שהיו מוכנים לכלכל אותנו ואבא הסתמך על גוי שהיה בעל טחנת קמח שאבא הציל אותו מהגרמנים. בעל טחנת הקמח היה גוי פולני לאומני והוא עצמו נרדף על ידי הגרמנים. אבא הזהיר אותו שעומדים לחסל אותו ועל כן גם הוא התחבא, יחד עם זאת הוא היה עדיין מסוגל לכלכל אותנו. לאחר סיום המלחמה חזרנו לביתנו, אך הוא נתפס על ידי פולנים. בקושי היו מוכנים לתת לנו לגור בתוך 'מתבן' רחוק מהבית. בשלב מסוים באו לחסל אותנו, צעקנו בקול אדיר והגויים ברחו. לאבא היה חבר במשטרה. אבא התלונן והחבר אמר לו שאי אפשר לעזור לנו. הוא הציע להוביל אותנו במכונית משטרה לעיר רחוקה, הסתלקנו מהעיירה ולא חזרנו. עברנו לגור בעיר גדולה, היו שם הרבה דירות ריקות כי נהרגו משם הרבה יהודים. שם אבא פתח חנות. ב- 1950 עלינו לארץ באופן חוקי. הגעתי בגיל 14 לארץ ומיד התחלתי לעבוד. למדתי בבית ספר "ערב". למדתי לקרוא ולכתוב לבדי. היה לי דוד שעבד בבית חרושת ושם התקבלתי כחניך. למדתי מקצוע חשמל. אני זוכר שפעם אחת הייתי צריך להביא חבילה מ"הצ'ק פוסט" לחיפה. הלכתי ברגל מאחר שהיה שלג ולא הייתה תחבורה ציבורית וכך גם חזרתי ברגל. למדתי קורס חשמל בטכניון, קיבלתי דיפלומה וגם רישיון מחברת חשמל. גמרתי בגרות וקורס מנהלי בית ספר באוניברסיטת חיפה. סיימתי גם תואר ראשון ושני בהוראה והפכתי ליועץ חינוכי. הייתי מורה בתיכון למקצוע אלקטרוניקה ומחשבים. את אשתי דרורה פגשתי בקרית אתא. היינו חברים ב'הפועל המזרחי' ובמסגרת זו היו לנו מפגשים וטיולים. התאספנו מכל הקריות - 'בבית הנוער' בחיפה. הכרנו חצי שנה והתחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים, נכדים ונינים. אני מודה לה' על כל הטוב שעשה עמנו. מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

יורם טהר-לב המשורר, הסופר, הפזמונאי שנחשב לאחד ממעצבי הזהות והאתוס של הזהות הישראלית נפטר השנה. הוא כתב קרוב ל 1000 שירים!!! יורם טהר לב נולד בקיבוץ יגור ואחד משיריו המפורסמים ביותר הוא השיר 'ההר הירוק תמיד' שנכתב על ילדותו מול הכרמל שלרגליו שוכן קיבוץ יגור. שיר נוסף שלו פחות מוכר לדעתי הוא "בדרך העולה לירושלים". בדרך העולה לירושלים, מילים: יורם טהר-לב. "בדרך העולה לירושלים עוד אפשר לראות הרחק הרחק בוסתן. טרסה עתיקה, עצי אלון וזית, שבילי הרים ומנזרים, צינה של מעיין. עת יום חדש מאיר את חומותיה - מראה של כרך ענק צומח לאיטו. סיפרו את הגנים, פסגו ארמונותיה גני פסלים ומגדלים ויופי אין כמותו. והנשמה עודה הומה ירושלים והנשמה עוד תהלל הללויה והנשמה עודה הומה ירושלים נסתרת וגלויה - הללויה. עת לילה יאפיל ירושלים - אור שבעת ימים על העולם כולו ושרשרות האור קושרות את השמיים אל החומות, אל הר רמות ועד אחרי גילה. בדרך העולה לירושלים כל אחד מוצא את הנתיב שלו לכל אחד ישנה פיסת ירושלים אותה ישא בכל מסע, עמוק בתרמילו. והנשמה עודה הומה ירושלים"... היום בדרכי לדיור מוגן רמת תמיר, חשתי ממש את מה שיורם טהר-לב כתב. מראות של בוסתן וטרסה עתיקה בליפתא. שרשראות של אור הקושרות את ירושלים אל החומות, אל הר רמות ועד אחרי גילה, כשהר רמות ממש מולנו כאן ברמת תמיר. בדרך העולה לירושלים כל אחד מוצא את הנתיב שלו. הדיירים שלנו ברמת תמיר מגיעים ממקומות שונים בארץ, ולעיתים קרובות ממקומות שונים בעולם. למבוגרים שביניהם, יוצאי השואה, ירושלים היתה חלום רחוק. או כמו שאמר לי אחד הדיירים, "ברמת תמיר בירושלים אני חי את החלום". מי היה מאמין שילד יהודי קטן ורעב רדוף ומיוסר יזכה לחיות בירושלים ולזכות במשפחה ענפה ומפוארת כאן בעיר הקודש. דיירת אחרת סיפרה לי שכל חייה נדדה בין מקומות שונים בעולם. הרבה שנים היא חיה ברווחה גדולה בארצות הברית. אך משזכתה להתגורר בירושלים היא יכולה לומר שאין מקום יפה ומרגש כמו ירושלים. אני מרגישה, היא אמרה, כמו ילדה קטנה מתלהבת ונפעמת מנופיה. אשרינו שזכינו להיות בין תושביה ולקיים את דברי הנביא זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות… ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות... משחקים ברחובותיה" צריך להגיע לרמת תמיר (בימים ללא קורונה) ולראות את הילדים, הנכדים והנינים מגיעים לבקר את סבא וסבתא כדי לחוש, לשמוח ולהתרגש מנבואת הנביא זכריה. אשרינו שזכינו, ובעזרת ה' עד לגאולה השלמה, אמן! מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים