דרורה נולדה בחיפה ב- 1942 בתקופת המנדט הבריטי וכיום היא מתגוררת עם בעלה "יחיאל" בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". היא משתפת בקורות חייה | זיכרונותיה כילדה מהיום המרגש בו הוכרזה המדינה ומלחמת העצמאות שפרצה בעקבותיה, על משפחתה, עבודתה כמורה לטבע ועוד..
אני גאה בהשפעתי הטובה על תלמידי לאהוב את ארצנו - את הצמחים, העצים ובעלי החיים הנמצאים בה
נולדתי בחיפה בבית חולים עזרא בחג שמחת תורה בשנת 1942. ילדיי מספרים ש'כולם רוקדים לכבודי' ביום ההולדת שלי. מאוחר יותר הורי עברו לכפר אתא. אני נזכרת בתקופה שהאנגלים שלטו בארץ, הילדים שנאו את הבריטים והיו מרגיזים אותם בכל דרך אפשרית - כמו לזרוק עליהם אבנים ולמתוח חבלים בדרכים.
בוקר אחד קמנו ושמענו שהכריזו על הקמת המדינה. אבא, כמו שכנים אחרים - התרגש מאוד, והוא קפץ מהחלון בקומת קרקע עם פיג'מה וכולם החלו לרקוד 'הורה' במעגל באמצע הכביש.
תקופת המלחמה הייתה קשה. היו תלושי מזון עבור אוכל. לא היו מקלטים ואנו רצנו לתוך החדר הבטוח ביותר, חדר האמבטיה. היו שקיות חול מסביב לבית. לא היה בשר וכלל לא ראיתי תפוחי עץ. הדוד מארה"ב שלח לנו ארגז של תפוחים שהגיעו מקולקלים אחרי נסיעה של כשבועיים באונייה. לאחר שחליתי בדלקת ריאות, הורי קבלו תלושי מזון עבור בשר עבורי. כולם קינאו בי. אני לא אהבתי בשר ועל כן סירבתי לאכול אותו ומישהו אחר זכה בו.
אבא לא גויס לצבא משום שהיה מבוגר מדי, אך הוא התנדב כ-שוטר-נוטר. הוא עבד "בבית חרושת אתא" לביגוד. גרנו בדירה משותפת ובה שלוש משפחות. לכל שלושת המשפחות היה חדר אחד נפרד ששימש לכל צרכי המשפחה, בלילה שימש החדר לשינה ובבוקר לסלון. היה מטבח משותף וכולם הסתדרו בו, כל משפחה אכלה לבד בחדר. בהמשך, הוריי הצליחו לחסוך כסף ובנו בית עם קבלן.
בכפר אתא היו משפחות עם משק. היו משפחות שגידלו פרות, תרנגולות ואף עיבדו שדות תבואה. הם היו עוברים ממשפחה למשפחה ומוכרים את גידוליהם, כגון - חלב, ביצים וחמאה. לא היתה לנו בעיה להשיג אוכל חלבי. בבית חרושת אתא יכולנו לכבס את הכביסה הפרטית במכונות הגדולות ואף לתלות את הכביסה שלנו שם בשטח. את הכביסה הנקייה והיבשה לקחנו הביתה, אהבתי להריח את ריח הכביסה. מאוחר יותר, אבא פתח חנות למכירת בגדים שאינם מתוצרת אתא. עזרתי להורים בחנות. הייתי הבכורה מתוך שלושת הילדים. כולנו עזרנו להורים.
אימא התפרנסה בתור תופרת עילית. היא הגיעה מרומניה לפני קום המדינה עם קבוצות נוער שהיו דתיים רווקים. באונייה היא הכירה את אבא. הם הגיעו בצורה בלתי לגאלית. האנגלים עלו על הסיפון והורידו את הנשים לחוף. בחוף חיכו להן אנשי קיבוץ "בית אורן" ומיד העבירו אותן אליהם לקיבוץ. האנגלים לא נתנו לגברים לרדת מהאונייה והכריחו את האונייה להסתובב עוד שלושה חודשים בים. בסופו של דבר, האנגלים הרשו לגברים לרדת לחוף. כשאבא ירד מהאונייה הוא שקל 35 ק"ג בלבד. היה מישהו ששמר על אבא כשירד מהאונייה עד שהחלים ומצא עבודה ומקום מגורים.
הייתי תלמידה מצטיינת. נסעתי כל יום לתיכון דתי לבנות בחיפה בתחבורה ציבורית מקרית אתא. לאחר שסיימתי, למדתי בסמינר לבנות של "המזרחי" - סמינר למורות. התמחיתי במגמה של מדע וטבע, למדתי שעות נוספות בביולוגיה, בזואולוגיה ובגוף האדם ואהבתי חיות.
אחרי הסמינר קיבלתי עבודה בנהריה. נסעתי כל יום הלוך וחזור. רציתי שתלמידיי ילמדו לאהוב את ארץ ישראל. הקמתי חוג לטבע אחר הצהריים בבית הספר, לגילאי 16-18 - יצאנו לשדות ללמוד על בעלי חיים. הצלחתי לחבב לתלמידים את הסביבה שלהם, לחיים בארץ. בסוף השנה, הנוער הכיר את כל השמות של הצמחים, הציפורים, העצים ובעלי החיים. הבאנו לכיתה כל מיני מכרסמים בתוך כלובים.
קנינו לחיות נסורת ואוכל. הילדים החכמים חקרו את החיות. הילדים הפחות חכמים טיפלו בהן. בשבת יכלו לקחת את בעלי החיים הביתה, אם קבלו רשות מההורים. הביאו את החיות בכלובים. הילדים שטיפלו בחיות טיפלו גם בארגון הבאת בעלי החיים לבתים לשבת. הכיתות שלי השתתפו בתחרות כתיבת עבודות מחקר של המחוז. התלמידים שלי ניצחו פעמיים מתוך ארבע תחרויות.
בהפסקות יצאו הילדים עם בעלי החיים, החזיקו אותם ושיחקו איתם. ראינו הרבה המלטות של בעלי חיים. חילקנו אותם לבתי ספר אחרים עקב ריבויים. טיפלנו יפה בבעלי החיים. כששמענו שעומדים להתחיל בבניה באזור לא מיושב, הלכנו לשם והצלנו את הצמחים ובעלי החיים והבאנו אותם למקום בטוח. הפכנו לחוג להצלת הטבע.
זכור לי שפעם ילד ניסה להציל נרקיסים מבוץ. הוא לא הצליח להוציא את המגפיים מהבוץ וחזר הביתה בגרביים. חוג הטבע נשאר 34 שנים בשני בתי הספר, אף על פי שזה דרש הרבה כוח להמשיך ולהחזיק את בעלי החיים. החלטנו על "פרח החודש" וכתבנו עליו עבודות. החוג שלנו היה לשם דבר.
לאחר שהתחתנתי, עברתי לקריית מוצקין ולימדתי בבית ספר "הרואה" שבקרית שמואל ובבית ספר "מצפה" בקרית מוצקין. עד היום אני שומעת מהתלמידים שלי, שפוגשים אותי ומספרים לי שהמשיכו להתקדם במקצוע ויש כאלו שגם מלמדים אותו. הם זוכרים לטובה את השיעורים והחוגים שהשתתפו בהם. אני גאה בהשפעתי הטובה על תלמידי לאהוב את ארצנו - את הצמחים, העצים ובעלי החיים הנמצאים בה.
מוגש על ידי רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים