יוכבד אברבוך נולדה בתל אביב ב- 1937 וכיום היא מתגוררת בירושלים בדיור מוגן "רמת תמיר". היא משתפת בקורות חייה וזכרונותיה מהימים ההם ועד היום | חוויותיה כילדה בארץ ישראל של תקופת המנדט, מלחמת השחרור, העיסוק בחינוך ועוד..
מאוד פחדתי מהחיילים הבריטים "הכלניות", אנשים אמרו שהם אכזריים כלפי אנשי "המעפילים" ופחדתי שגם אותנו יגרשו מהארץ..
נולדתי ב-1937 בתל אביב. אבי עבד עבור בית חרושת לסיגריות שהיה ממוקם בנמל תל אביב. עבודתו דרשה ממנו נסיעות מרובות ועל כן היה לעיתים קרובות מחוץ לבית. לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלה מלחמת השחרור. עברנו תקופות של הפצצות והיינו חייבים לרוץ למקלט. לא היה מקלט קרוב אלינו ואמי שהייתה חולת לב, לא היה בכוחותיה לרוץ למקלט ועל כן נשארנו בבית כאשר אני מתחבאת מתחת למיטה.
על ידינו הוקם מחנה צבאי בריטי. כילדה הייתי משחקת עם חברה במחבואים. כשהפציצו, הבריטים אישרו לנו להתחבא בין העצים על יד המחנה. הייתי קשורה מאד לאמא ועזרתי לה כמה שיכולתי. היא היתה אמא מאוד חמה ומלאת אהבה. אני נזכרת בה איך הייתה מדליקה נרות שבת. בגיל 36 היא נפטרה כשאני בת 11 ואני זוכרת כמה בכיתי והתקשיתי מאוד בלימודים עקב כך.
אמא נפטרה יומיים לאחר שילדה את אחותי פנינה. אבא הכניס את פנינה למעון מיד לאחר שנולדה. אני נשארתי אז לבדי בבית ומאוד פחדתי מהחיילים הבריטים "הכלניות" (על שם הכובעים האדומים שחבשו), אנשים אמרו שהם אכזריים כלפי אנשי "המעפילים" ופחדתי שגם אותנו יגרשו מהארץ. שמענו על הפרעות מצד הערבים, כבר באותו לילה שבו הכריזו על הקמת המדינה. פחדתי גם מהאזעקות וחששתי גם מפלישה של הגרמנים לארץ.
אבא הכניס אותי למוסד "אורה" של עלית הנוער. שם התגוררתי עם יתומות שעברו את השואה. הייתי שם הישראלית היחידה. הייתי שם חמש שנים עד גיל 16 ומאחר שהמוסד עבר למקום חדש אבא החזיר אותי הביתה. המוסד היה מקסים. היה שם יחס חם מאוד מהמנהל ומאם הבית. הם עזרו לי ותמכו בי. פעם אבא בא לבקר וכל כך מיהרתי לראותו עד שנפלתי לתוך שוחה שחפרו בגינה של בית הספר בתקופת הפרעות.
אבא התחתן בפעם השנייה כשאחותי הייתה בת שנתיים והוא החזיר אותה לביתו. אני חזרתי שלוש שנים מאוחר יותר. התקשיתי מאוד לקרוא לאשתו של אבא "אמא" וזה גרם לתרעומת קשה ביני לבין אבא. בעצם לא קראתי לה בשום כינוי. לאחר שנולדו לי ולבעלי ילדים יכולתי לקרוא לה "סבתא לאה".
למדתי באותו בית ספר בבני ברק "זכרון מאיר" גם לאחר שחזרתי הביתה. לאחר מכן למדתי בסמינר "תלפיות" שנתיים וקיבלתי תעודת הוראה. לאחר מכן עברתי לגור ב"עזתה", כיום נתיבות ושם לימדתי יחד עם מורה שלימדה אותי בבית הספר בבני ברק. בדרך כלל לימדתי בכיתות: ו', ז' וח'. לאחר שנה, חזרתי הביתה לאבא ונסעתי יום יום ללמד בנתניה בבית ספר יסודי 'שיכון דורה' במשך כחמש שנים. כך נפגשתי עם בעלי שהיה מזכיר בית הספר.
אחרי העבודה, נסעתי ללמוד באוניברסיטת "בר אילן" במגמת חינוך. סיימתי תואר ראשון וגם התנדבתי במד"א בתל אביב. במד"א עזרתי לאחיות ולרופאים. רוב היום הייתי מחוץ לבית. דודי, אח של אימי הגיע מברזיל לבקר בארץ. הוא ביקש לעזור לי לקנות דירה ויחד עם כסף שחסכתי יכולנו לקנות דירה עם משכנתא. דודי חלה בארץ, נפטר ונקבר בנחלת יצחק, על יד אמא.
בעלי היה מורה לאנגלית, היה לו כישרון רב לשפות. לאחר שנולדו לנו ילדים חילקנו את משימת גידולם. בעלי היה אחראי על הבית בבוקר כשאני מלמדת ואני הייתי אחראית בשעות אחה"צ כאשר הוא לימד. בעלי סבל מפרקינסון. לפני כשלוש וחצי שנים היינו אמורים לעבור ל"רמת תמיר. באותו יום - יום ג', כשהיינו צריכים לחתום על החוזה, מצבו הבריאותי התדרדר והוא אושפז. הוא נפטר באותו שבוע בשבת אחה"צ.
לאחר שבעלי נפטר, המשכתי לחיות לבדי כשלוש שנים. עקב הקשיים של מגפת הקורונה עברתי לכאן, לרמת תמיר ואני מאוד שמחה ומרוצה. יש לי ארבעה ילדים - בת אחת ושלוש בנים וכן חמישה נכדים, שיהיו תמיד בריאים.
מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים