חוה הילמן נולדה בגרמניה ב- 1933 וכיום היא מתגוררת בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". היא משתפת בקורות חייה | מסע הבריחה של משפחתה לארץ ישראל טרום מלה"ע ה-2, חוויותיה כילדה בצל המנדט הבריטי, ההתמודדות עם העוני והמלחמות בשנותיה הראשונות של המדינה ועוד..
פעם ישבנו בכיתה כשהמצרים הפציצו את תל אביב ופצצה אחת נפלה מול בית צעירות המזרחי. הבית של שפרינצק, יו"ר הכנסת (הראשון) נהרס. גם התחנה המרכזית נהרסה ועוד מספר בניינים. הנהלת התיכון לא אישרה לנו לחזור הביתה. נשארנו בפנימייה כחצי שנה.
נולדתי בגרמניה בעיר הלברשטט בשנת 1933, שנת עליית היטלר לשלטון כנשיא גרמניה. יש לי אח אחד והייתה לי אחות. כשאחותי הייתה בת שלושה חודשים, אמא חלתה ולקחה את אחותי איתה לבית חולים. השכיבו את אחותי הקטנה בחדר הילדים בכוונה כדי שתדבק, שם אמנם נדבקה משכנתה לחדר, חלתה בשעלת ונפטרה.
הורי סיפרו לי על השנים שחייתי בגרמניה. להורי היה פנסיון מכולת ובר, לשם היו מגיעים לשתות - גם נאצים. בעת ההיא החלו חוקי הגזע של היטלר נגד היהודים, ביניהם האיסור ליהודי להחזיק משרת/ת נכרי. שכן שלנו שהיה בגסטפו שיחד את המשרתת שלנו ללכת למשטרה ולהתלונן נגד אבי שהוא מתחיל איתה. המשרתת הסכימה ואבי נלקח למאסר.
שכן אחר שהיה בוורמאכט, דאג להוציא את אבא מבית הסוהר אך הזהיר אותו שכדאי לו לברוח מאחר והוא כבר מוכר לגסטפו. אבא נסע לברלין ושם פגש נציג של הסוכנות היהודית וקבל אישור (סֶרְטִיפִיקַט) לעלות לארץ - עבורנו (אבא אמא, אני ואחי) כדי לברוח מגרמניה לישראל. באותו לילה נסענו.
סבתא נשארה בבית. מאוחר יותר, משום שהייתה אזרחית פולניה, היא גורשה עם כל אזרחי החוץ. מאחר וממשלת פולין סירבה לקבל את האזרחים שגרמניה גירשה, המגורשים שוכנו על הגבול שבין גרמניה לפולניה בתנאים איומים. לאחר שהגענו לישראל אמי בקשה אישור מהמנדט הבריטי עבור סבתא להיכנס לישראל וכך היה, אך רק לאחר שכפר הרא"ה ערב עבורה שלא תופיע כמעמסה על הממשלה.
בשנת 1937 הגענו לישראל. תחילה הגענו לבת דודה של אבא שניהלה פנסיון בפתח תקווה. שם שהינו בצריף כחצי שנה. לאחר מכן אבא ניסה להתקבל לקבוצת יבנה שהייתה אז בחיתוליה. אנשי יבנה היו צעירים מאד, ולא יכלו לדאוג למשפחה עם ילדים קטנים. הם הציעו שננסה לעבור לכפר הרא"ה. גם שם הישוב היה בחיתוליו ובלילה הראשון ישנו ברפת עם הפרות והרבה מאד עכברושים. אני נזכרת שראיתי את העכברושים עוברים בשורה על התקרה והראיתי אותם לאמא כשאני אומרת לה "תראי את החתולים הקטנים".
למחרת עברנו לצריף ואבא החל לבנות בית של שני חדרים. שם גרנו יחד עם סבתא, לאחר הגעתה. אבא, שהיה חשמלאי וידע אינסטלציה, לא מצא עבודה. באותם השנים מכשירי חשמל לא היו בנמצא. אבא עבד עם טוּרִיָּה בפרדסים בסביבה. הוא לא תמיד זכה לקבל משכורת ואנו היינו עניים מרודים. לאחר שהחלו לבנות בתים של קבע אבא מצא עבודה בתור שרברב.
במשך מלחמת העולם השניה, בין שנות 1940-1944, אבא התנדב עם עוד שני גברים, ביניהם הרב בינה מהכפר - לחַיִל הבריטי. אבא הועבר ללוב ועבד שם כחשמלאי ומתקן אוירונים. אבא נשאר בלוב ארבע שנים ומשם היה מגיע פעם בחצי שנה לבקר אצלנו בארץ.
כשאבא היה בצבא, אמא היתה מאמצת ילדים שהגיעו השואה. תחילה הגיעה אלינו ילדה מצ'כוסלובקיה. לאחר מכן, הגיעו אלינו מילדי טהרן ולאחר מכן ילדה מבלגיה. עד היום יש לי קשר טוב עם אותם הילדים. אמא התפרנסה מהמשכורת שאבא קיבל מהבריטים וכן מהעופות שבמשק וכן עסקה בתיקוני בגדים.
לפני שאבא התגייס, הוא עזר לבנות את ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, שתחילתה היתה כישיבה חקלאית ולאחר מכן הפכה לישיבה תיכונית. אני למדתי בכפר הרא"ה. לא היה לנו בנין עבור בית הספר. נדדנו מבניין לבניין. כשהייתי בכיתה א', החליטה הנהלת בית הספר שהכיתות א' ו-ב' יחד וכן ג' ו-ד' ילמדו יחד. למדנו ברפת שלא היו שם פרות. הקימו קיר בין כיתות א-ב ובין כיתות ג-ד. המורה היה עובר בין שתי הקבוצות.
אני זוכרת את המורה "מנחם גונדרסהיימר" הוא היה רווק, כל שבת אסף את כל הילדים ואיתו חגגנו עונג שבת. כשהמנדט ניסה לגייס אותו, הוא ברח לארגנטינה. לאחר שנבנתה הישיבה, ילדי בית הספר העממי זכו לקבל חדרים ללימודים בתוך הישיבה. למדנו בנים ובנות ביחד.
לתיכון הגעתי ב-1947 לבית צעירות המזרחי בתל אביב. המצב בארץ היה קשה מאוד. היה עוצר, היו חיפושים של המשטר הבריטי והיתה "השבת השחורה" שבה נאסרו מנהיגי העם כמו הרב מימון (פישמן) שחייבו אותו לעלות על אוטו ביום השבת. הצבא הבריטי נכנס לכפר הרואה ביום שישי כי רצו להגיע לקיבוץ גבעת חיים ועין החורש. הם נכנסו עם טנקים ותותחים וכלי רכב. הם חיפשו מעפילים וסליקים.
הצבא הבריטי הקים מצור על קיבוץ גבעת חיים מאחר ששמעו ששם יש פעולות נגד הבריטים. גרעין קבוצת שלוחות, שהיה באותו זמן בפרדס חנה, בא לעזור. גם כל הכפרים שבסביבה באו לעזור. בשבת השחורה נפלו שמונה חברה, שניים מקיבוץ שלוחות. הבריטים עשו מסדר להבחין מי הם המעפילים ואחד ממנהיגי ההסתדרות אמר שאף אחד לא יספר את שמו אלא יגיד אני יהודי ישראלי, וכך באמת עשו.
אחרי מספר ימים הבריטים עזבו. פעולה זו אורגנה בכל מקום ששם גרו יהודים באותו זמן. בקב' יגור מצאו את הסליקים. אני זוכרת את היום שבו אישר האו"מ את חלוקת הארץ, ובכך בעצם הסכים להקמת מדינת ישראל. בלילה יצאנו בפיג'מות ורקדנו בכיכר דיזנגוף. אז החלו צרות גדולות יותר. האנגלים תמכו בערבים והערבים תפסו מקומות שהאנגלים התירו להם להיכנס. המחתרות פעלו והייתה מלחמה בארץ. היו הרבה הרוגים ופצועים.
פעם ישבנו בכיתה כשהמצרים הפציצו את תל אביב ופצצה אחת נפלה מול בית צעירות המזרחי. הבית של שפרינצק, יו"ר הכנסת (הראשון) נהרס. גם התחנה המרכזית נהרסה ועוד מספר בניינים. הנהלת התיכון לא אישרה לנו לחזור הביתה. נשארנו בפנימייה כחצי שנה. באותה שנה היתה הגרלה בין המורים לאיזה בית של מורה ניסע לחג הפסח. בסופו של דבר אישרו לנו לנסוע הביתה. בין הבנות שלמדו איתי היתה בת של משפחת הירש שהיה להם פנסיון בנהריה. לפי תוכנית החלוקה נהריה הפכה ל'מובלעת' בתוך כפרים ערביים. כדי להגיע הביתה נסעה דרך הים.
לאחר שסיימתי תיכון למדתי בסמינר למורים למלאכה. בתור מורה למלאכה, קיבלתי שעות ספורות מבתי ספר שונים ועל כן הייתי נוסעת מבית ספר לבית ספר במשך השבוע. הכרתי את בעלי, דב הילמן או בערעלע הילמן, שהיה ניצול שואה. הוא שהה שבוע באושוויץ ולאחר מכן העבירו אותו לבוכנוואלד. שם הוא עבד בגילוי מוקשים והיה שם יחד עם אחיו הצעיר ממנו בשנה. אחיו מת מרעב חודש לפני השחרור.
בעלי הגיע מהונגריה והוא חזר למחנה שהוקם בבודפשט. הוא עלה ישר ללטרון במטוס ומיד הפך לחייל. לאחר המלחמה, הוא היה מזכיר סניף של קופת חולים בהדר יוסף ואח"כ עבר להיות מנהל מחלקת זכויות חברים בהסתדרות. הוא סיפר שהחינוך שקיבל בבית נשאר נטוע בו אע"פ שעבר את השואה. הוא היה גבאי בבית הכנסת. כאשר בעלי רצה להיכנס לאוניברסיטה הוא היה צריך להצהיר בפני שופט על תוכנית הלימודים שהספיק ללמוד. בעלי ענה לשופט שהוא היה בבוכנוואלד. השופט ענה "את הבגרות שלך עשית בבוכנוואלד - זה מספיק".
גידלנו בת ושלושה בנים (מהם בת ובן תאומים). הבכור התגורר בגוש קטיף, אך כיום הוא גר ברחובות, שוכר אדמה בבית אליעזר ומגדל תבלינים. הבן השני גר ברמת הגולן והקים שם רפת גדולה עם שכן שותף, היום הוא מצלם הופעות מחול בבקעת הירדן. הבת למדה באוניברסיטת בר אילן והיא מורה ביישוב 'דולב' - שם היא מתגוררת עם משפחתה. הבן השלישי נשאר בדירתנו בישמח משה, הוא ד"ר ללשון וכיום הוא מלמד במכללת אחוה שבקרית מלאכי.
בעלי נפטר ב 1996 ממחלה ממארת. הילדים תמכו בי כל הזמן. הגעתי לגיל שנראה לי מתאים להיכנס לדיור מוגן ואכן אני מאוד מרוצה מהתמיכה שאני מקבלת. אני מודה לה' על כל הטוב שהיה לי ושיש לי ומקווה שאזכה לראות בגאולה השלמה.
מוגש על ידי רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים