סיפור חייה של שושנה דויטש

שושנה דויטש נולדה בהונגריה בשנת 1935 וכיום היא מתגוררת בירושלים, בדיור מוגן רמת תמיר. במכתבה, היא חושפת בפנינו את סיפור ההישרדות הקשה והמטלטל שלה ושל משפחתה בתקופת השואה | ההשגחה הפרטית ששמרה אותם וליוותה אותם למרות הכל, עד לעלייתם ארצה.


הגב' שושנה דויטש
הגב' שושנה דויטש
"בחג השבועות 1944 ציוו עלינו לעזוב את ביתנו ולעבור לגטו. אחותי "היידי" הבינה שלביתנו יגיעו גרמנים והיא הורידה את צלחות החרסינה והקריסטלים המהודרות וניפצה אותם בקול גדול על הרצפה. הילדות היפה שלי הסתיימה"

נולדתי בהונגריה בשנת 1935 בעיר הסמוכה ל"דברצן". הייתי הצעירה מתוך חמש אחיות. למדתי שלוש כיתות בבית ספר יהודי ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. במרץ 1944 פרצו הגרמנים להונגריה כשאני בכיתה ג'. מתוך שש מאות משפחות יהודיות, חזרו רק חמש.


אני זוכרת איך נכנסו הנאצים אל תוך העיר. גרנו ברחוב הראשי. הגיעו הרבה מכונות מלחמה, אופנועים וחיילים צועדים. כמעט מיד שללו מאבא את הזכות לנהל חנות. כדי להתפרנס אבא קנה ארנבות מאנגורה והרבה כלובים. אמא גזזה את הצמר (היא היתה מומחית) ואנו, חמש בנותיה, טווינו את החוטים ולאחר מכן סרגנו סוודרים, כובעים, גרביים וכו'. מאחר ואת הבנים הובילו הגרמנים לאוקראינה, הוריהם קנו מאיתנו את הבגדים החמים שסרגנו וכך קיוו ההורים לחמם את בניהם.


עוד לפני שהוכנסנו לגטו, אבא נלקח למחנה עבודה לזמן בלתי ידוע. הגיע מתופף לכיכר העיר, כשהוא מכה על התוף כולנו מתקבצים סביבו לשמוע מה בפיו. ממנו קיבלנו את כל הגזרות הקשות כמו "על היהודים למסור את הפרות שלהם", "חל איסור לשחוט אווזים ותרנגולות"...


בחג השבועות 1944 ציוו עלינו לעזוב את ביתנו ולעבור לגטו. אחותי "היידי" הבינה שלביתנו יגיעו גרמנים והיא הורידה את צלחות החרסינה והקריסטלים המהודרות וניפצה אותם בקול גדול על הרצפה. הילדות היפה שלי הסתיימה.


הגטו כלל רק שני רחובות שבהם שכנו בית הכנסת, המקווה, החיידר, ובית ספר יהודי. בבית הספר היה אולם גדול וכל שורה היתה כיתה אחרת. הוריי הכינו לנו תרמילים עבור הגטו. באולם הגדול חיפשנו פיסת רצפה פנויה שם נוכל להניח את ראשנו למנוחת לילה. הצפיפות הייתה בלתי נתפסת. פרטיות היתה מילה זרה.


בגטו היינו רק שלושה שבועות. כשהיינו בגטו ראינו את אבא דרך הגדר. לאבא היה בן דוד בדרגה גבוהה בצבא ההונגרי, הוא הצליח לקרב את אבא אלינו לזמן קצר. אבא רצה לתת לנו את המעיל שלו אך ההונגרים מנעו זאת ממנו. לאחר המלחמה הוא סיפר לנו שהיו תרופות בתוך כיסי המעיל.


בגטו, ההונגרים התאכזרו אלינו. את הגרמנים לא ראינו. לאחר שלושה שבועות צעדנו ברגל לדברצן, כשישים ק"מ. לזקנים היו עגלות. בדרך ירד גשם, נרטבנו והמשכנו. הז'נדרמים, עם הכובעים הגדולים עם הנוצות, הובילו אותנו.


הגענו למקום (מבנה) מרוצף, אמא אמרה שנישאר בחוץ כדי לתת מקום לחברה שלה עם שנים עשר ילדים קטנים. יומיים ישבנו בחוץ. היתה תעלה וקרש ושם עשו כולם את צרכיהם ביחד, גברים, נשים וטף. לאחר מכן הכניסו אותנו לקרונות בקר עם חלון קטן וסורגים. היה שם ילד קטן בן כשנתיים שצרח מבוקר עד ערב, כל הזמן ולא יכולנו להרגיע אותו. היה שם אחד שכל הזמן צרח 'וואסער, וואסער'.


היה שם דלי בסוף הקרון ושם עשו כולם את צרכיהם. פעם אחת פתחו את הדלת ומישהו שרצה לרוקן את הדלי מעד והכל נשפך עלי. אמא ניסתה לנקות אותי. נסענו שלושה ימים. אחותי הסתכלה מחוץ לסורגים וראתה את השם "קראקוב" - בדרך לאושוויץ - ופתאום הרכבת חזרה לאוסטריה. הגענו ל-Stratos אולי אייכמן רצה לעשות עסקה? לנו ברור שזה היה נס.


הגענו למקום ענק, הפשיטו את כל הנשים. לקחו נשים לעבוד בשדות במקום הגברים שהיו בצבא. לאחר מכן יכולנו להתלבש. אני ישבתי בצד ולא שמו לב אלי. הביאו אותנו לכפר בנסיעה, שם עבדה אחותי בשדה. אני נשארתי לשמור על הילדים הקטנים. אמא, שהייתה אז בת 45, עבדה עם אחותי.


היינו שם כל הקיץ ואז הובלנו לבית חרושת לנשק בכפר אחר. בית החרושת יצר כלי זכוכית וחלק הועבר לעשיית נשק. פה גם אני עבדתי מהבוקר עד הלילה. אני עבדתי בחלק של הזכוכית. אדם אחד היה חורט על הזכוכית ואני סימנתי בצבע את המקום שהיה צריך לחרוט. אמא עבדה בעבודה שונה. הכפריים נתנו לנו לחם ושתיה.


ישנו באולם גדול והיו שם דרגשים, כולנו באותו אולם, נשים וגברים יחד. היתה שם משפחה מתבוללת שהייתה אחראית על בישול האוכל. האישה התנצרה ובישלה חזיר אך המליחה את החזיר. היו יהודים שהתנצרו אך עבור היטלר הם נשארו יהודים.


היינו שם כל החורף. החורף היה קשה ואנו סבלנו מאוד מהקור. כשהובלנו מהבית, היה קיץ ולכן לא לקחנו בגדים חמים. כל החורף היינו שם. אחרי כן, כל אחד קבל לחם שלם ושלחו אותנו ל"טרזינשטט" ברכבת. שם היה מחנה צבאי של הצ'כים. היו שם אולמות ללא כל ריהוט. פעם בשבוע לקחו אותנו לכפר להתרחץ. היו לנו פצעים מהקור ומחוסר ויטמינים. באולם הגדול היה תנור באמצע החדר.


ל"טרזינשטט" באו אנשים מאושוויץ. הגרמנים הביאו את הצלב האדום כי הם רצו להראות כמה הטיפול בנו הומני. הם הראו רק את הפנים החיצוניים. כולנו ישנו על הרצפה, עמדנו בתור לקבל מים, מרק ולחם וגם לטיפול בפצעים. הצ'כים שמרו עלינו.


אני מצאתי קופסא ועשיתי לעצמי בית בובות. לקחתי גזה ועשיתי וילון. עמדתי קרוב לחלון האולם וראיתי פתאום עשר משאיות. חיילים גרמנים יצאו מהמשאיות ופתאום ירו לתוך האולם. אישה שעמדה על ידי נהרגה. אמא סחבה אותי רחוק משם.


מיד אחרי הגרמנים הגיעו הרוסים (סוף המלחמה). הרוסים היו נחמדים מאוד, הם זרקו לנו לחם ופתחו את השער. הלחם היה קשה כמו אבן. חיל אחד זרק לאחותי לחם, היא רצתה להודות לו ובינתיים מישהו לקח לה את הלחם. טנק עצר וחייל דיבר איתנו ביידיש "מה אתן רוצות?" אמא אמרה שהיא רוצה לכתוב מכתב לסבתא בארץ ישראל. סבתא קיבלה את המכתב.


היינו במחנה כחודש ימים. הגענו לבודפשט. אבא חיכה לנו, הייתה בקהילה היהודית רשימה של היהודים ששרדו את השואה. אחותי לא הופיעה ברשימה כי היתה מאושפזת בבית חולים עם דלקת גרון קשה. ביה"ח הזה היה בתוך מנזר. אבא, כשראה שאחותי לא ברשימה, התעלף. אחותי חזרה ואנו נסענו הביתה.


החיילים הרוסיים חיפשו נשים. אמא עטפה את ראשה כמו זקנה וישבה על מדרגות הקרון בו היינו וסיפרה לחיילים שכולם חולים בטיפוס ולא כדאי להם להיכנס בפנים וכך הגענו לבית. הבית היה ריק מכל דבר. סיפרו לנו שהגסטפו היה גר בביתנו. הם השאירו כספת גדולה מלאה כובעים של נשים. אבא מכר את תכולת הכספת וכך התפרנסנו עד שהוא פתח חנות.


נכרי אחד, שבתקופת המלחמה גזר את זקנו של אבא, פחד שנלשין עליו וכתמורה לשתיקת אבא הביא לנו אווזים לאכול. שוחט שחזר מהמלחמה שחט לנו את האווזים. אני למדתי בבית ספר קתולי שבו היו ששה ילדים שחזרו מן המלחמה. אחיותי הגדולות היו בהכשרה וכולנו התכוננו לעלות ארצה.


נשארנו בבית כשנה אחת. אבא מכר את הבית עבור חיטה. הכסף לא היה שווה כלום. אבא מכר את החיטה וקנה זהב. עשו לכולנו צמידים אצל צורף אבל כשהגענו לארץ נודע לנו שהצמידים מלאי נחושת ורק ציפו אותן זהב.


ב-1946, הגיעו אלינו שליחים של השומר הצעיר, אבא חשב שזה נשמע טוב. הוא לא הבין בפוליטיקה ישראלית. נסענו לבודפשט ומשם לגרמניה ומשם ל"בארי" באיטליה. לא דברנו הונגרית ברכבת אלא שרנו בעברית. באיטליה, הג'וינט דאג לנו לאוכל. בגרמניה קיבלנו בגדים מחבילות שנשלחו עבור היהודים.


עלינו על אניה שחורה גדולה "כנסת ישראל". באניה היו מדפים גדולים ויכולנו לשבת או לשכב בהם. הרבה אנשים ישנו יחד על מדף אחד. היינו במדף העליון ועלינו נפל הפחם מהאניה. כל הזמן התלכלכנו. התרחצנו במי הים אך בלי סבון. התייבשנו בשמש. אכלנו קופסאות של תפו"א. אמא הביאה שומן של אווזים שהוסיפה לתפוחי האדמה.


הבריטים חיפשו אותנו על הסיפון ואנו ירדנו לבטן האוניה. כשעברנו לאניות הבריטים, קיבלנו ביסקוויטים מהאנגלים. רצו שנעשה שביתת רעב אך אבא לא הסכים. הוא אמר "הבת שלי מספיק סבלה מרעב". באנו לקפריסין והיינו שם תשעה חודשים. שתי אחיותי התחתנו בקפריסין עם חתנים שהכירו לפני המלחמה.


הגענו לישראל לפני הקמת המדינה, בנובמבר 1947. אני זוכרת את האנגלים ולא פחדתי מהם כמו שהישראלים פחדו. הגענו ארצה ונסענו לסבא וסבתא שגרו בדירה שכורה, חדר וחצי בתל אביב. היו לי שם דודים ובני דודים. אבא קיבל משרה כמנהל עבודה בתחנת קמח בבני ברק. האחיות התחתנו אחת אחרי השנייה.


לעתים תכופות, בעלי היה עצוב. הוריו, סבו ושתי אחיות נרצחו כמעט מיד אחרי הגעתן לאושוויץ. אח אחד של אבא עדיין היה בקשר טוב איתנו. בעלי היה גאה בבנינו. לא היתה שאלה איזה שמות ניתן להם, הם נקראו בשמותיהם של קרובינו שנרצחו באושוויץ.


אני מודה לה' שהקמנו משפחה גדולה ויש לי נינים רבים, בלי עין הרע. אין לי מספיק מילים להודות לקדוש ברוך הוא על כל אלה שזכיתי לראות בחיי..



מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן דתי בירושלים


31 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול