משה והדסה גולדברג מתגוררים כיום בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". קורות חייהם והמסע המשותף שלהם, יוצרים יחד סיפור חיים מעניין ומרתק העובר בתחנות החשובות והגורליות בחייהם.
ב"ליל הבדולח", 9 בנובמבר 1938, הנאצים שברו את דלת החנות ונכנסו ושברו את כל החלונות והשמידו את כל המוצרים שהיו בחנות. אחותי העירה את אבא, הוא לבש מעיל חורף על הפיג'מה לפני שהספיקו הנאצים להיכנס לבית..
משה:
נולדתי בוילינג וירג'יניה המערבית שבארה"ב בשנת 1939. אבי היה רב אורתודוקסי ולאחר מכן פתח חנות אטליז. כשהייתי בן שש, הורי עברו לניו יורק, גם שם אבי פתח אטליז. חמש עשרה שנה לפני שיצא לפנסיה הוא עבד עבור מדינת ניו יורק כמפקח על חנויות שמכרו בשר כשר. מאחר והבין במקצוע האטליז וידע הלכות כשרות הוא היה יכול לתפוס "עבריינים" שניסו למכור בשר טרף ככשר.
זכור לי שהתארחתי אצל דודי בשבת אחת ובמוצאי שבת, דודי חזר הביתה בשירה ובריקוד. דודי הביא את הבשורה, שהאו"מ העביר את החלטת תוכנית החלוקה בארץ ישראל. אני הצטרפתי לקבוצת נוער של בני עקיבא כשהייתי בן תשע שנים. אותה שנה השומר הדתי נהפך להיות בני עקיבא. למדתי בישיבות הן בבית ספר עממי והן בבית ספר תיכון. בתיכון למדתי בBTA ושם האוירה הייתה מאד ציונית. מנהל הישיבה התיכונית היה הרב אברהם זורוף. בנו, אפרים זורוף עבד בחיפוש אחר פושעי הנאצים.
ב 1960 התחלתי ללמוד עבור תואר שני ב"MIT", אוניברסיטה מאד ידועה. חצי שנה מאוחר יותר הגעתי לישראל דרך הסוכנות היהודית בתוכנית "PATWA" (תכנית לעליית אקדמאים ומהנדסים).
הדסה:
נולדתי בקובה בשנת 1941. להורי היה חנות בדורטמונד גרמניה. הם הגיעו לגרמניה מפולין. אמא נולדה בגרמניה ועברה לגור בפולין אחרי הנישואין. ב"ליל הבדולח", 9 בנובמבר 1938, הנאצים שברו את דלת החנות ונכנסו ושברו את כל החלונות והשמידו את כל המוצרים שהיו בחנות. אחותי העירה את אבא, הוא לבש מעיל חורף על הפיג'מה לפני שהספיקו הנאצים להיכנס לבית. הנאצים זרקו אותו למטה במדרגות ונראה שהמעיל הציל אותו משברים. הנאצים לקחו אותו לבית הסוהר.
למחרת בבוקר אמי הלכה לבית הסוהר להביא לאבא בגדים ואת שעון הזהב שלו. סוהר נחמד אמר לה להשאיר את השעון אצלה מאחר ובעלה יעבור למחנה עבודה והשעון יאבד. אמי הבינה מיד שיש למהר ולהוציא את בעלה מבית הסוהר ואף לצאת מגרמניה.
לאבי היה בן דוד בבלגיה עם שתי בנות צעירות. בן הדוד שלח את המטפלת של הבנות לגרמניה עם שני דרכונים. המטפלת שהייתה בעלת אומץ רב, השתמשה בדרכונים עבור שתי אחיותי וכך הצליחו להבריח אותן מחוץ לגרמניה. ההורים אסרו על הבנות לדבר גרמנית. כעת היה על אמא לשחרר את אבא מבית הסוהר ואל מחוץ לגרמניה.
מאחר והכל נגנב או הושמד בחנות וכעת גם היה נעול על ידי הגרמנים הנאצים, אמי ניסתה לאסוף כסף מאנשים שהיו חייבים לה. היו כאלו ששילמו וכאלה שלא שילמו. לאמי ולשתי אחיותי היה ויזה עבור ארה"ב מאחר שארה"ב החליטה על שיטת הנפקת אישורי כניסה לארה"ב לפי מכסות לכל מדינה בנפרד. לגרמניה לא נגמרו כל מכסת הויזות. אך עבור אבא, שנולד בפולין, נגמרו המכסות לקבלת ויזה.
אמי לקחה את הויזות לזייפן והוא שינה את התאריכים בויזות האמיתיות וזייף ויזה עבור אבא. אמא הלכה עם הויזות למשטרה ונתנה גם שוחד. היא הצליחה לשחרר את אבא כשהוא עמד כבר בעוד מספר דקות לעלות על משאית בדרך למחנה עבודה. אבא היה כלוא בבית הסוהר במשך ששה שבועות. כשאבא חזר הביתה החלה תכנית ה"פלוכט" – הבריחה מידי הנאצים.
הורי, שהיו צריכים לנסוע ברכבת כדי לצאת מגרמניה, היו צריכים תעודות מאושרות על ידי הגסטפו. כמובן שזה היה בלתי אפשרי. הורי נכנסו לתחנת הרכבת, חיפשו את הרכבת שנוסעת לכיוון הגבול וזחלו מתחתיה. הם תפסו את מוטות הברזלים וכך שכבו במשך מספר שעות. כאשר ירדו מן הרכבת, עברו למבריח שהיה אמור להבריח אותם את הגבול. למבריח היה אוטו משא מלא בקרשים, ומאחורי מקום מושבו היה מחבוא בו יכלו ארבעה אנשים לעמוד. הורי ושתי בנות יהודיות עמדו כל הדרך, בלי להוציא מלה מפיהם.
בכל מחסום ביקש הנהג לקבל תוספת מחיר. הם שלמו גם עבור הבנות מאחר שלבנות לא היה כסף. המבריח השאיר אותם קרוב לגבול בתוך יער ושם הלכו ברגל עד הגבול, בגבול לא היו חיילים. כשהגיעו לבלגיה, אבי החליט שהמשפחה תישאר ביחד. בבלגיה היו לו קרובים והוא הספיק ללמוד שם לעבוד עם יהלומים והיה 'חבר' בתעשיית היהלומים.
מבלגיה הם ברחו לצרפת ושם קבלו מהשגריר הפורטוגזי ויזות לפורטוגל. מצרפת ברחו לספרד ומספרד ברחו לפורטוגל. בפורטוגל אבי קנה כרטיסים לעלות על אוניה לכיוון קובה. עד שאבא חזר לאמי ולאחיותי והביא אותם לאוניה, הספיק רב החובל למכור את מקומותיהם לאנשים אחרים. אבא החליט שהמשפחה תישאר בנמל עד שימצא שוב אוניה עם מקום לנסיעה.
הם הגיעו לקובה בזמן שלטונו של הדיקטטור "בטיסטה". אני נולדתי עשרה ימים לאחר שהגיעו. רק לאזרחי קובה היה מותר לעבוד. היהודים שהגיעו שם שיכנעו אותו להתחיל בתעשיית היהלומים והוא אישר שהרכב כוח האדם בתעשייה יהיה %50 קובנים ו%50 יהודים. אבי, שהיה חבר בתעשיית היהלומים, קיבל שם עבודה.
עברנו לגור בארה"ב לפני שהתחלתי ללמוד. דודי בארה"ב קיבל על עצמו אחריות כלפי משפחתי ועל כן קבלנו אשרה להכנס לארה"ב. עברנו לגור בוושינגטון הייטס. שם היו הרבה פליטים מאירופה.
משה והדסה:
בשנת 1958 פגשתי את הדסה. השבט שלי בבני עקיבא היה "אמונים". בשבט החליטו לקיים שבת ביחד והדסה רצתה להגיע לשבת. הדסה היתה בשבט "נחלים". אני סירבתי לאשר לה כי השבת הייתה מיועדת רק לשבט אמונים. הדסה התחילה לריב איתי ואמרה שהיא כבר קבלה אישור מהמדריך. הסכמתי בלית ברירה.
לאחר שנתיים, שוב נפגשנו במחנה מושבה של בני עקיבא. שנינו עבדנו במחנה בהתנדבות, אז התחלנו להתכתב אחד עם השנייה. אני, משה, נסעתי לישראל עם "PATWA" דרך הסוכנות ואז הדסה הפסיקה להתכתב איתי. כשחזרתי, התארסנו וכשסיימתי תואר שני בMIT, התחתנו. באותה תקופה התחתנו שמונה זוגות של בני עקיבא.
קיבלתי עבודה בטכניון והתחלתי לעבוד על הדוקטורט ב 1963 כשעלינו לישראל. הורי ניסו לשכנע אותנו לחזור לארה"ב. הם חשבו שהמצב הכלכלי כאן קשה מידי, אך לשמחתי כל משפחתי עלתה ארצה, כל אחד בזמנו.
בימים שלפני מלחמת ששת הימים משה התנדב כ"מהנדס כימי", מאחר והמהנדסים שירתו בצבא ב"צו 8". שבועיים מאוחר יותר, פרצה המלחמה והוא נשלח הביתה.
מאז עלייתם, משה והדסה גרו בחיפה. הדסה עבדה בספריה של הטכניון במשך 20 שנה. היא ועוד נשים, יסדו קבוצת "אמונה" לדוברי אנגלית. כמו כן, היא לימדה שלושים נשים שהתגיירו, כל אחת לחוד. משה עבד עבור מספר חברות כמהנדס וכן במשך 10 שנים בטרם צאתו לפנסיה עבד במרכז המחשבים של הטכניון.
משה והדסה היו מאוד מעורבים בבית הכנסת שלהם בחיפה. הם היו גם מאוד מעורבים במרכז דתי לנוער בנוה שאנן. במרכז מקיימים שיעורים, קורסים ביהדות, מרכז ללימוד על השואה וכן יש שם מספר בתי כנסת. הדסה גם לימדה שם. במשך השנים, שלושה או ארבעה אנשים מתוך אלה שהיו במרכז, נהיו מזכ"לי בני עקיבא.
כל ילדינו, נכדינו ונינינו מתגוררים בארץ וכולם דתיים. אנו מאוד שמחים לגור ב"רמת תמיר", בתקופה זו של חיינו עשינו את הבחירה הטובה ביותר.
מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים