רייזל (רוז) אלקנה נולדה בסקוטלנד ב-1941 בראשית מלחמת העולם השנייה, היום היא מתגוררת יחד עם בעלה שמעון בירושלים, בדיור מוגן רמת תמיר | היא מתארת את קורות חייה וזיכרונותיה החל מימי ילדותה ועד לעלייתה ארצה והמשך החיים בישראל.
"משפחתנו הינה דוגמא לקיבוץ גלויות, החזרת הגולים לארץ ישראל וגם דוגמה לנישואין של שני בני זוג מרקע שונה אך עם אמונה חזקה בה' יתברך"
נולדתי באדינבורו שבסקוטלנד בשנת 1941 בתחילת מלחמת העולם השנייה למשפחה דתית בה הקפידו לשמור על קלה כבחמורה. הורי התחתנו בשנת 1940 לאחר שהורי אמי נפטרו. אבי גויס לצבא האנגלי במלחמת העולם השנייה ונשאר חייל עד סוף המלחמה. דודה "אֱנֵנִי" אחותה הבכירה של אמי הגיעה לגור איתנו.
זיכרונותיי הראשונים מהמלחמה הם שאימי מנסה בכל דרך שאפשר לשכנע אותי ללבוש מסכה נגד גז. אני התנגדתי בגבורה לכל ניסיון ובהצלחה עד שנשמעה הסירנה שהסכנה עברה.
חייתי בסביבה משפחתית חמה ועוטפת וכל שבת התארחנו אצל הסבתא שדיברה רק יידיש. בגיל שמונה הגיעו אלינו לבית שני בני דודים. הם ביקשו שאני אלווה אותם לתנועת נוער ציוני, אך העניין כלל לא עניין אותי מאחר ואותם בני דודים אף פעם לא התייחסו אלי. אמי דווקא התעניינה מאוד, מאחר שהיא הייתה ציונית נלהבת ועל כן הסכימה מיד.
בני דודי סחבו אותי בכוח במדרגות והביאו אותי למפגש הציוני. ישבתי בפינת החדר וסירבתי בתוקף להשתתף באיזה שהיא פעילות. בסוף המפגש בני דודי החליטו להעביר את האחריות להחזיר אותי הביתה לאדם אחר. אני סירבתי: "אתם הבאתם אותי לכאן ואתם תחזירו אותי הביתה". בשבוע לאחר מכן הלכתי למפגש ברצון רב ונהייתי ציונית נלהבת בגיל צעיר.
סבתי ניהלה את משפחתנו ביד רמה. הסכמתה הייתה הכרחית לכל פעולה של משפחתה הרחבה. החלטתי שאני רוצה ללמוד להיות אחות. סבתי הייתה חולה וגססה. כל אחד ואחד מבני משפחתה היו צריכים לבקרה ביחידות. בבקרי אותה היא דיברה איתי ביידיש, שפתה היחידה. "אני יודעת שאת רוצה להיות אחות, מקצוע זה אינו ראוי לבת ישראל. אך ידוע לי שאת עקשנית. לכן תבטיחי לי שתלמדי בבית חולים יהודי במנצ'סטר". הסכמתי.
בית החולים היה מקום שבו עבדו צוותים מכל קצוות העולם. הרופאים הבכירים היו כולם יהודים, אך הרופאים מתחתיהם היו מכל הדתות. הם הגיעו מחבר העמים הבריטי. בין הסטודנטיות היו אולי 6-7 יהודיות. בין יתר החולים שטיפלתי בהם היה יהודי אחד שהיה רב. הוא ביקש ממני להביא לו שני נרות שיוכל להשתמש בהם להבדלה. היו שם נרות שהנוצרים היו משתמשים בהם עבור טקס פטירת האדם הנוצרי. 'שאלתי שני נרות ואחרי הבדלה החזרתי אותם למקומם.
ב4 לפברואר 1964, כשהייתי בת 23, עם תעודה של אחות מוסמכת ומיילדת, עליתי ארצה עם חברה מבית החולים. תחילה הגעתי לאולפן בבאר שבע ולאחר מכן עברתי לירושלים. בירושלים התיידדתי עם הרבה חברים. הוזמנתי למסיבה של הפועל המזרחי שבה היה קהל מעורב, בנים ובנות. שם פגשתי בחור מאוד נחמד עם כיפה סרוגה בשם שמעון. התחלנו לצאת ביחד. שמעון אז למד לבחינות הבגרות ואני עבדתי בבית חולים הדסה שבעין כרם, במחלקה לרפואה פנימית.
שמעון נולד ב1938 בשכונת בית ישראל בירושלים. הוריו עלו ארצה מאפגניסטן ומפרס. החיים היו קשים בתקופה זו ושמעון עזב את ביתו בגיל 14 ועבר לגור בקיבוץ טירת צבי. שם שמעון עבד קשה וגם למד. כשהגיע לגיל 18 הוא גוייס לנח"ל. כשסיים את שירותו בצבא הוא עבר לגור בקיבוץ סעד. מאוחר יותר הוא חזר לבית הוריו ושם החל ללמוד ולעבור את הבגרויות. לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית וקיבל תואר ראשון במדעי המדינה.
אנו התחתנו כששמעון עדיין לומד ועבד כפקיד עבור "משרד המכס והבלו" בממשלת ישראל. אנו זכינו ונולדו לנו ארבע בנות חמודות. הורי הגיעו לחתונה שלנו בשנת 1968 ואבי, שהיה בעל רקע אשכנזי, נסע עם חמי, שהיה בעל רקע ספרדי לבקר בחברון, שם חגגו וחזרו כאילו היו חברים מילדות.
לאחר שבע שנים שבהם הקדשתי את ימי ולילותיי לגידול הבנות, חזרתי לעבוד במחלקה לרפואה פנימית בהדסה הר הצופים. עבדתי במשמרת אחה"צ עד 11 בלילה כך שיכולתי לטפל בבנות בבוקר ואחה"צ שמעון טיפל בבנות יחד עם אמו. לאחר מכן עבדתי כ20 שנה ב"טיפת חלב" בירושלים.
לתקופה קצרה, ממשלת ישראל ויתרה על מס נסיעות ואז החלטנו לבקר את הורי בסקוטלנד. המטוס המריא מלוד ולאחר שעה חזר ונחת. החיתה תקלה במנוע. לאחר מספר שעות חזרנו למטוס ושוב המראנו. אך חזרנו שוב ללוד עקב תקלה. אותו לילה ישנו כולנו במלון. למחרת בבוקר שוב חזרנו ללוד ושוב המראנו, והפעם הגענו ללונדון. משם, בן משפחה הסיע אותנו לסקוטלנד. הורי נהנו מאד מהביקור, במיוחד עם בנותינו, נכדותיהם. הביקור הצליח מאוד.
ה' ברך אותנו בבנות וחתנים, נכדים ונכדות, נינים ונינות. משפחתנו הינה דוגמא לקיבוץ גלויות, החזרת הגולים לארץ ישראל, וגם דוגמה לנישואין של שני בני זוג מרקע שונה אך עם אמונה חזקה בה' יתברך.
מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים