מרים לוי נולדה בירושלים ב- 1933 ומעולם לא עזבה את העיר. היום כשהיא מתגוררת בדיור מוגן "רמת תמיר" היא משתפת בקורות חייה וזכרונותיה | על יובל השנים בהם עבדה בעיריית ירושלים | ההתמודדות הלא פשוטה שחוותה עם מגפת ה"קורונה" ועוד..
נולדתי בירושלים בשנת 1933, בשכונת "ימין משה". אבי עלה מדמשק, אמי מביירות. הורי היו בני דודים, אך הם הכירו רק בארץ. חתונתם התקיימה בכיכר שבשער יפו. אבי בקש את ידה של אמי במכתב שהוא כתב לסבתא. אחיה של אמי ענו למכתבו והסכימו לחתונה. אז היה מקובל שהזכרים במשפחה הם אלו שמחליטים.
אביה של אמי נפטר בהיותה בת שנה. אמי היתה מורה לצרפתית. אבי היה הגזבר של עיריית ירושלים. כשהורי התחתנו הם גרו עם חמותה של אמי (שהיא גם דודתה). אמי אמרה לה "את אמנם דודתי אבל אני יודעת שלא תרצי להיכנס לעניינים שלנו", הדודה הסכימה לתנאים. נולדו להם שלושה בנים.
אבי היה דתי יותר מאמי. לאחר שבן אחד נפטר (אחי), אמי נכנסה לדיכאון, אבי התייעץ עם רב גדול שהוא הכיר טוב. הרב הציע שאם אמא רוצה "לגדל את ילדיה כאפרוחים" כדאי לה לכסות את ראשה. אבא קנה לה שלוש פאות, אך לאחר חודש ימים היא בעצמה עברה לכיסוי ראש מבד. בשנים שלאחר מכן, אימי ילדה עוד 4 בנות כשאני 'בת הזקונים' שלה.
מתוך ארבע אחיותי, שלוש למדו ב"אליאנס" ואחת למדה בבי"ס "רוחמה", שם גם "דבורה בידרמן" למדה. דבורה הכירה אותי כשהגעתי להתגורר ב"רמת תמיר" משום שאני ואחיותיי דומות מאוד. גם "רות לנגר" (דיירת נוספת ברמת תמיר) הכירה אותי כשנכנסתי למעלית באותו יום, גרנו אחת ליד השניה.
לאחר שסיימתי בית ספר עממי, למדתי עבור בגרות בבית ספר ערב וסיימתי בגרות. אבא קיבל אותי לעבודה בעיריית ירושלים. מאחר ולא היה ראוי לעבוד באותה מחלקה הגעתי למזכירות של העירייה. סגן ראש העיר "איש שלום", ביקש 'כַּתְבָנִית' ואני נשלחתי לעזור לו. מאותו זמן הפכתי להיות המזכירה הפרטית שלו.
בינתיים, נולדו לי שני בנים ובת. לאחר לידת הבת בקשתי לקבל פיצויים ולהתפטר מהעבודה, כי היה קשה לי גם לטפל בילדים וגם לעבוד כמזכירה. אך ראש העיר דאז "איש שלום" שכנע אותי להישאר והוא ינסה למצוא לי פתרון. מאחר ואני גרתי ב"בית הכרם" וסגן ראש העיר באותם הימים היה "חיים מרינוב" שגם התגורר בבית הכרם, מצאתי את עצמי נוסעת כל בוקר עם סגן ראש העיר לעבודה ובהמשך הפכתי להיות המזכירה שלו.
בעלי העביר את הילדים למטפלת שגרה באותו בניין וכך המשכתי לעבוד בעיריית ירושלים 50 שנה. לאחר שחיים מרינוב יצא מהעבודה, התחלתי לעבוד עבור "אברהם כחילה" שהיה סגן ראש העיר. במסיבת הסיום שלי בעבודה ולרגל יציאתי לפנסיה, דיבר ראש העיר "אולמרט". אני הקראתי מכתב מרגש שקיבלתי מראש ישיבה שעזרתי לו יום אחד כשהגיע לעירייה ולא ידע להסתדר במקום. את המכתב הזה הראיתי גם לרב פורוש.
אע"פ שגרנו במתחם "בתי סיידוף" ע"י שוק מחנה יהודה, הכרתי את בעלי פעם כשהייתי עם חברה באותו מקום. הוא הזמין אותי לסרט ומשם הדברים התפתחו לנישואינו. בהמשך הוא הפך למזכיר בית המשפט ולמתורגמן הראשי. בני "משה" עבד בהייטק ועבר ללמד מתמטיקה בחטיבה העליונה. "עדי" בני השני, גם הוא מורה למתמטיקה. הוא נקרא על שם חמותי ששמה מתורגם לתכשיט. "אורלי" בתי, מורה בכיתות הנמוכות. "אייל" בני הצעיר, הינו שוטר.
בראשית תקופת הקורונה, סבלתי מאוד כשנמצאתי חולה בקורונה. כנראה נדבקתי כשהועברתי לבית החולים עקב לחץ דם מאוד גבוה. כשחליתי לא הרגשתי חולה, לא הקאתי, לא השתעלתי, רק היה לי קשה לישון מרוב פחד. בבית החולים היינו 4 בתוך מחלקת הקורונה: אח ואחות, גבר נוסף ואני, כל אחד בחדר נפרד. היה מסדרון שיכולתי לטייל בו. כשחזרתי מביה"ח לדירתי "ברמת תמיר" להמשך הבידוד הארוך, חוויתי בדידות קשה ביותר. אף אחד לא יכול היה להיכנס אליי. ילדיי אמרו לי רק לחשוב חיובי.
היו לי שלוש נקודות אור בתקופת הבידוד, האחת היא "טלי" העו"ס, שהיתה מתקשרת לעודד אותי ולהבטיח שכל זה ייגמר ולא יחזור יותר. השנייה היא, דיירת שהשאירה לי מטעמים לשבת עם ברכה קצרה ושיחת טלפון. השלישית היא ד"ר "מיכל ליבר" (רופאת הבית) שדאגה כל העת לשלומי ושאלה אם אני זקוקה למשהו. לפעמים מילה טובה מצילה את הנפש.. ולפעמים את מצפה מאנשים וזה לא מגיע…
בתקופה שהייתי בבידוד, ישבתי, קראתי, הסתכלתי בטלוויזיה והכנתי לעצמי אוכל. בני גם היה מביא אליי אוכל. אני זוכרת שבל"ג בעומר "טלי" (העו"ס) השאירה לי פלאפל על הכיסא מאחורי הדלת. דווקא הדברים הקטנים והשוליים, לפעמים מדברים בקול גבוה ומרחיבים את הלב. אני נזכרת בשבת אחת שהיתה קשה לי מאוד, אך בעזרת ה' עברתי את התקופה הקשה הזו ואני מודה לה' על הכל.
מוגש באמצעות רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים
Comments