סיפור חייה של ברכה שמילוביץ

ברכה שמילוביץ נולדה בוושינגטון בשנת 1943 וכיום היא מתגוררת עם בעלה בירושלים, בדיור מוגן רמת תמיר. במכתבה היא משתפת אותנו בקורות חייה. על החוויות והזיכרונות מתקופת ילדותה, על חיי משפחתה, ההיכרות עם מלווין (בעלה), תהליך התחזקותם ביהדות ועוד..


ברכה ומלווין שמילוביץ
ברכה ומלווין שמילוביץ
זה היה מראה נפלא לראות את אבי ואת בני לומדים גמרא ביחד. אנו מרגישים שה' לקח אותנו בידו והביא אותנו לתורה ומצוות ואנו מודים לו על כך.

נולדתי בוושינגטון די. סי. ארה"ב בשנת 1943, בתוך מלחמת העולם השניה, אמי עבדה עם מכוניות משומשות. אבי היה מנהל חשבונות, בחנות. הם היו הדור הראשון שנולד בארה"ב. הוריהם, סבי וסבתי הגיעו ממינסק או מפינסק. הם ברחו על מנת להינצל מפוגרומים בין: 1904-1902. הם הגיעו לארה"ב בנמל בוסטון. סבתי מצד אמי התגוררה איתנו, היא נפטרה כשהייתי בת 14.


למדתי בבית ספר של המדינה בוושינגטון. היה לי אח גדול ממני בשש שנים. הייתי נערה טיפוסית אמריקאית. השתתפתי בתחרות ריקוד של זוגות. כנראה היינו מוצלחים כי הופענו אחר כך בטלוויזיה, לאחר נצחוננו.


סבתי מצד אמא היתה אורתודוקסית והיא שמרה על כשרות. היא הראתה לי איך להכשיר עופות. היא התפללה בבית הכנסת. ראיתי איך היא מדליקה נרות של שבת. כשנשארנו לבדנו והיא לא הייתה מרוצה ממעשי היא היתה אומרת "עס פאסט נישט א יידישע טאכטער". לא שמעתי אי פעם ויכוח בין סבתי לאמי. הייתי קשורה מאד לסבתי. לאחר שסבתי נפטרה המשכתי להדליק נרות שבת במשך מספר חודשים. רציתי גם אני לנהל מטבח כשר.


כשהייתי בת 9 עברנו לגור במקום אחר. מעבר לרחוב היתה משפחה אורתודוקסית. בתם ג'ודי היתה לי לחברה טובה. הייתי מבלה שם בליל שבת ונהניתי לשמוע זמירות מפי סבה ואחיה. הם היו מאד ידידותיים אלי והרגשתי אהובה. הייתי דופקת בדלת ולשאלתם 'מי זה' הייתי עונה 'אני'. ביליתי שם שעות רבות במשך השבוע. למדתי שם על יהדות. בגיל הנערות נפרדנו זו מזו. ג'ודי עסקה בלימודיה ואני התעניינתי במסיבות.


כשהייתי בת 16 אמי לקחה אותי ואת חברתי הטובה לאטלנטיק סיטי. שהינו שם בבית הארחה. כשהגענו למקום, בעל הבית שלח את בנו וחברו מלוין לעזור לנו עם המזוודות. כך הכרתי את בעלי. כשישבנו על החוף הוא ישב לצידי. אינני בטוחה אם הרדיו הוורוד על בטריות משך אותו (הוא אהב ספורט) או אולי הוא נמשך אלי. בכל אופן דיברנו הרבה ביחד, והמשכנו עד היום ועד 120 שנה.


לאחר שעזב את בית הארחה השארתי לו פתק ושאלתי אם הוא רוצה שנתכתב ביחד, הוא ענה לי מיד וכך המשכנו לכתוב שנינו במשך כשלוש שנים, כמעט כל יום. למרות שהורי לא היו דתיים, אמי עמדה על כך שלא אצא עם בחור נוכרי, לא לרקוד איתו ואף לא להיות בחברה של נוכרים. אמי קראה להם "שקצים".


בדצמבר 1961 מל (מלווין) בקש את ידי והתארסנו. ביוני הוא סיים את התואר הראשון. מל הגיע לבקר באביב. הוא קרא בעיתון שג'ודי קבלה סטיפנדיה (מלגה) לאוניברסיטה. התקשרתי אליה לאחל לה מזל טוב ולספר לה שהתארסתי. היא שאלה אותי אם אני עדיין רוצה לשמור כשרות. התביישתי, לגמרי שכחתי מהעניין. מול המקום שעבדתי בו ראיתי שבונים בית כנסת מפואר. החלטנו ששם היינו רוצים להתחתן.


היה עלינו להיפגש עם רב המקום, ואז נודע לנו שהוא אורתודוקסי. הזמנתי את ג'ודי לחתונה שלנו, שהיתה חתונה כשרה. היא הגיעה והביאה לנו פמוטים למתנה וכך יכולתי להדליק נרות של שבת. לאחר שהתחתנו היא הגיעה אלינו לאכול ארוחה. יהודית הביאה איתה בקבוק יין ואז בשבת התחלנו לקדש על היין. בפגישה עם הרב נשאלנו אם חשבנו לשמור כשרות. שאלתי את מל אם הוא מוכן לשמור כשרות. הוא התפלא אך הסכים כי אני זאת שאנהל את המטבח.


לאחר הנישואין הוא בא איתי לקניות והוא היה בודק את ההשגחות לפי רשימת ההכשרים. אבי קנה לנו סט נוסף של סכו"ם שהיה מאד יפה. כל יתר הכלים היו חדשים. חמותי אמרה לנו שהוריה היו גאים בנו. הרב גם שאל על טהרת המשפחה ואנו החלטנו שהרעיון מקסים וכך עשינו. הרב גם שאל על שמירת שבת ואני סיפרתי לו שלאחר שסבתא נפטרה המשכתי להדליק נרות של שבת למספר חודשים.


התחתנו. מל כבר עבר מספר קורסים של הצבא במשך תואר ראשון וגם עבר טירונות צבאית. הוא קבל דרגה של סגן ואנו הגענו לשנתיים לבסיס צבאי באריזונה. קנינו מקפיא והבאנו בשר מ'דנבר' קולורדו. במחנה היו שני רבנים קונסרבטיביים. רב אחד לימד אותי קריאת אותיות עבריות והרב השני שאל אל מל "מה עם תפילין.. אם אני אביא לך תפילין בחינם האם תניח אותם?" מל ענה "אם עלי החיוב להניח אותן אני אניח אותן" וכך מל למד להניח תפילין.


באריזונה היה מקווה וגם אטליז כשר במרחק של כ- 150 ק"מ. לאחר שנתיים מל השתחרר וחזרנו למזרח ארה"ב, לסילבר ספרינג. שם נקלטנו לתוך שכונה אורתודוקסית. מישהו הציע למל ללמוד איתו ואני למדתי עם מישהי. למדתי יותר על טהרת המשפחה ועל כשרות הכלים, על כך שהכלים שלי חייבים להטבל במקווה. מישהי אמרה לי שעלי לכסות את שערותי. היא הציעה לתת לי פאה שנהפכה קטנה עליה אם זה יתאים לי. התחלתי ללבוש כיסוי ראש.


בשנת 1969 עברנו לבולטימור ושם נשארנו עד 2008, אז עלינו לישראל. הגענו סוף סוף הביתה. הורי היו מבקרים אצלנו ביום ראשון ומאוד התגאו בילדינו וכן על חינוכם. שנים אחר כך כשבני בכורי היה בכיתה ה' היה לנו הרבה נחת. בני חזר הביתה מה'חדר' וראה את אבי ומיד התחבקו אחד עם השני חיבוק גדול. בני התרגש מאד, הוא סיפר לנו שהוא התחיל ללמוד גמרא. אבי שאל "איזה גמרא" הוא ענה "בבא מציעא". אבי ביקש שהוא יביא לו את הגמרא. זה היה מראה נפלא לראות את אבי ואת בני לומדים גמרא ביחד. אנו מרגישים שה' לקח אותנו בידו והביא אותנו לתורה ומצוות ואנו מודים לו על כך.


מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

94 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול