סיפור חייו של יחיאל גליקשטיין

יחיאל נולד בפולין בשנת 1936 ומתגורר כיום עם רעייתו דרורה בירושלים בדיור מוגן רמת תמיר. בסיפורו הוא חושף אותנו לקורותיו: כילד בימי הכיבוש הנאצי | המנוסה עם משפחתו ומאבקי ההישרדות הלא פשוטים | עלייתו ארצה, הקמת המשפחה ועבודתו כמורה.


יחיאל גליקשטיין עם אשתו דרורה
יחיאל ודרורה גליקשטיין
"ברחנו עם עגלות וסוסים שהוכנו מראש, לאותם כפרים בהם חיו גויים שהיו מוכנים להסתיר אותנו"

נולדתי בפולין בשנת 1936. עד גיל 5 למדתי בחיידר ואז פרצה המלחמה. היטלר כבש את פולין ללא כל התנגדות מצד הפולנים "חופשי חופשי". מיד התחילו גזירות נגד היהודים, לא יכולנו להסתובב חופשי. נשאנו טלאי צהוב על השרוול והנשים נשאו אותו על השמלות שלהן. הגרמנים הסתובבו בעיר, משכו בזקן, ואף גזרו זקנים, הצעידו יהודים ברחובות וגייסו את הצעירים לעבודה במחנות עבודה. גם שלושה מבני דודי הובאו למחנה עבודה.


היהודים המבוגרים הסתתרו כי לא יכלו לעמוד בעבודת הפרך שהועמסה על הצעירים. הגרמנים השתלטו על המסחר, החרימו סחורה, ואסרו על היהודים להשתמש בכל דבר שהיה נחוץ לגרמנים. כל הזמן המצב רק הלך והידרדר.


אנו גרנו בבית גדול בו חיו שלוש משפחות: הוריי, דודי ואחות של אבי. לכל אחד הייתה חנות שהייתה צמודה לבית. סבא גר איתנו והוא היה היועץ הראשי של המשפחה. כשהחל הכיבוש, כל הנכדים של סבא הגיעו אלינו לבית הגדול. נשארנו בבית ואבא עבד בחנות, עד שנודע לנו שהגרמנים מגיעים לשלוח אותנו למחנות.


במשך התקופה שלפני הגירוש מהבית, אבא העביר את רכושנו וכספנו לגויים שהיו נאמנים אליו מעסקיו עמם. כך, כשעזבנו את הבית, לא נשארו שם הרבה חפצים. ברחנו עם עגלות וסוסים שהוכנו מראש, לאותם כפרים בהם חיו גויים שהיו מוכנים להסתיר אותנו. לא היינו כולנו ביחד וגם לא יכולנו להישאר במקום אחד, עקב הפחד של אותם גויים מפני ההלשנות לגרמנים. עברנו ממקום למקום, נדדנו בין הכפרים ואף הסתתרנו בתוך היערות.


היו פעמים שהסתתרנו במחבוא שנחפר מתחת האדמה עם כניסה מעל האדמה. ירדנו דרך פיר עד שהגענו למקום שיכולנו לישון על האדמה שמתחת השדות ולפעמים מתחת היער. לאן שהלכתי, תמיד היה לי תרמיל על הגב ובתוכו ביגוד להחלפה, ודברים שהיינו זקוקים להם כל הזמן. גם כסף היה לי עטוף בגומיה שהחזיקה לי את הגרביים. הורי נתנו לי הוראות מה לעשות במקרה כזה או אחר ואף אם אני אשאר לבדי בחיים.


אני נזכר במקרה אחד ששניים או שלושה 'שקצים' צעירים ניסו להוביל אותנו לגרמנים ואבא איים עליהם עם מקל. הם ברחו ואף אנחנו ברחנו. לפעמים התפזרנו ולאחר מכן חזרנו להיות ביחד. ככה חיינו במשך כשנתיים וחצי. בתקופה הזו לא החלפנו בגדים ולא התרחצנו. זכור לי איך אבא הסתובב בבגדי אישה עם כיסוי ראש שאף כסה חלק גדול מפניו. אבא אף זכה להציל שכנים ומכרים.


בדרך כלל היינו נהנים מקבלת אוכל מאותם גויים שאבא השאיר אצלם כסף או רכוש, אך היו פעמים שהיינו מקבצים אוכל מאנשי הכפרים. כשהמלחמה התקרבה לסופה, לא נמצאו אנשים שהיו מוכנים לכלכל אותנו ואבא הסתמך על גוי שהיה בעל טחנת קמח שאבא הציל אותו מהגרמנים. בעל טחנת הקמח היה גוי פולני לאומני והוא עצמו נרדף על ידי הגרמנים. אבא הזהיר אותו שעומדים לחסל אותו ועל כן גם הוא התחבא, יחד עם זאת הוא היה עדיין מסוגל לכלכל אותנו.


לאחר סיום המלחמה חזרנו לביתנו, אך הוא נתפס על ידי פולנים. בקושי היו מוכנים לתת לנו לגור בתוך 'מתבן' רחוק מהבית. בשלב מסוים באו לחסל אותנו, צעקנו בקול אדיר והגויים ברחו. לאבא היה חבר במשטרה. אבא התלונן והחבר אמר לו שאי אפשר לעזור לנו. הוא הציע להוביל אותנו במכונית משטרה לעיר רחוקה, הסתלקנו מהעיירה ולא חזרנו. עברנו לגור בעיר גדולה, היו שם הרבה דירות ריקות כי נהרגו משם הרבה יהודים. שם אבא פתח חנות.


ב- 1950 עלינו לארץ באופן חוקי. הגעתי בגיל 14 לארץ ומיד התחלתי לעבוד. למדתי בבית ספר "ערב". למדתי לקרוא ולכתוב לבדי. היה לי דוד שעבד בבית חרושת ושם התקבלתי כחניך. למדתי מקצוע חשמל. אני זוכר שפעם אחת הייתי צריך להביא חבילה מ"הצ'ק פוסט" לחיפה. הלכתי ברגל מאחר שהיה שלג ולא הייתה תחבורה ציבורית וכך גם חזרתי ברגל. למדתי קורס חשמל בטכניון, קיבלתי דיפלומה וגם רישיון מחברת חשמל. גמרתי בגרות וקורס מנהלי בית ספר באוניברסיטת חיפה. סיימתי גם תואר ראשון ושני בהוראה והפכתי ליועץ חינוכי. הייתי מורה בתיכון למקצוע אלקטרוניקה ומחשבים.



את אשתי דרורה פגשתי בקרית אתא. היינו חברים ב'הפועל המזרחי' ובמסגרת זו היו לנו מפגשים וטיולים. התאספנו מכל הקריות - 'בבית הנוער' בחיפה. הכרנו חצי שנה והתחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים, נכדים ונינים. אני מודה לה' על כל הטוב שעשה עמנו.


מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

99 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול