תוצאות החיפוש

כבר שנים רבות שצבי הלמן, ניצול השואה בן ה-95 חולם על הרגע המיוחד הזה, אך גם הוא עצמו התקשה להאמין שיזכה לכך.. אבל בערב אחד לפני מס' שבועות זה אכן קרה.. בעודו יושב בסלון ביתו מוקף בילדיו ונכדיו, הרב לאו בכבודו ובעצמו הופיע לפתע בפתח והם נפגשו לסגירת מעגל מרגשת - 78 שנים לאחר שחרורם מהתופת. "שלום צבי הלמן" קרא הרב לאו בחמימות וניגש ללחוץ את ידו. המילים נעתקו לרגע מפיו של צבי הנרגש, אך הוא התעשת מיד וענה בקול רועד "שלום הרב, אתה לא תאמין כמה חיכיתי לפגוש אותך".. וכך כשבני משפחתו של צבי, ילדיו ונכדיו עומדים סביב ומאזינים לשיחתם ברוב קשב, החל צבי לגולל את סיפורו האישי. צבי הלמן נולד בשנת 1928 באזור חבל טרנסילבניה אשר היה בימים ההם תחת השלטון ההונגרי. ביום אחד בשנת 1944 בהיותו נער כבן 16.5, נשלחו צבי ומשפחתו יחד עם יהודי האזור למחנה הריכוז וההשמדה 'אושוויץ'. מיד בהגיעם, ביצעו הגרמנים ימ"ש סלקציה ושלחו את אמו וארבעת אחיו הצעירים אל מותם, כאשר הוא, אביו ובן דודו נשלחו לעבודות כפייה. מסע רווי תלאות עבר צבי הצעיר מאז אותו יום נורא. זמן קצר לאחר שנשלחו למחנה העבודה 'גרוס-רוזן' הוא איבד גם את אביו האהוב ורק בשרשרת ניסים פלאית ניצל הוא עצמו מן התופת האכזרית שחווה לאחר מכן במחנות ההשמדה וברכבות המוות הידועות לשמצה. בסיום המלחמה נותר צבי לבדו, שריד יחיד מכל משפחתו הי"ד. "השתוממנו לראות ילד יהודי בחיים" צבי נוהג לספר על חוויה מיוחדת אשר נצרבה היטב בליבו מהתקופה בה שהה בבוכנוואלד: "כשהייתי בבוכנוואלד פגשתי ילד קטן שהסתובב שם ושמו היה לולק".. "השתוממנו לראות ילד יהודי בחיים!" הוא מתאר.. לימים ילד זה התפרסם ונודע לכולם כ"הרב ישראל מאיר לאו", הרב הראשי לישראל לשעבר. השנים הרבות שחלפו מאז לא הצליחו להקהות בליבו את עוצמת החוויה. צבי חלם על היום בו יזכה לפגוש שוב את "ילד הפלא" מבוכנוואלד.. אותו ילד יהודי שהאיר בליבו ניצוץ של תקווה, דווקא בתהומות החושך והייאוש של בוכנוואלד.. "אני זוכר אותך הרב", סיפר צבי לרב לאו בעיניים נוצצות "אני זוכר שהסתובבת בבוכנוואלד בגיל 7, כולם הסתכלו לשמיים ושאלו מאיפה הוא נפל?".. סוף דבר: צבי הלמן עלה ארצה בשנת 1947 והיה לאחד מבוני ומייסדי מושב "קוממיות" שבדרום הארץ. בשנת 1952 הוא נישא לזהבה ז"ל והם הקימו יחד בית נאמן ומשפחה לתפארת. צבי מתגורר כיום בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". הוא חותם את סיפורו במילים הבאות: "יש לי נכדים ונינים ואני מתגאה בכל אחד ואחד מהם, הם אלו שנותנים לי נחת גדולה.. אני מצטער מאוד שאין לי אף קרוב משפחה בחיים לאחר המלחמה, אך אני מודה לקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה עמדי עד עתה ועל המשך הדורות שזכיתי לראות ולהתנחם בהם".

הם היו ילדים רכים כשמלחמת העולם ה-2 פרצה לחייהם, שעה שחרב ההשמדה איימה לכלות את יהדות אירופה. באירוע "זיכרון בסלון" שהתקיים בשבוע החולף בירושלים - בדיור מוגן רמת תמיר, 3 מדיירי המקום חזרו 80 שנה בזמן בשלושה סיפורים אישיים מרגשים ומעוררי השראה, שלא הותירו אף עין יבשה. ערב יום השואה תשפ"ג ברמת תמיר: מפגש "זיכרון בסלון" בערב יום השואה התכנסנו יחד כבכל שנה בדיור מוגן הדתי, למפגש "זיכרון בסלון" לציון יום הזיכרון לשואה והגבורה. זכינו לשמוע עדויות וסיפורים אישיים בגוף ראשון - סיפורי הצלה וגבורה מעוררי ההשראה, מ-3 שורדי שואה מופלאים, תושבי רמת תמיר, אשר חוו כילדים צעירים את מאורעות המלחמה ששינתה את חייהם. הגב' לילי רבינוביץ (ילידת הולנד), הגב' שושנה דויטש (ילידת הונגריה), והרב יעקב ליבוביץ (יליד פולין). 1. המשפחה ההולנדית שהצילה את חיי הגב' לילי רבינוביץ' - פתחה בסיפור הצלה אישי ומרגש במיוחד, על משפחה הולנדית אשר בזמן הכיבוש הנאצי בהולנד ובעת שהייתה היא - ילדה יהודיה קטנה ונרדפת, הם פתחו בפניה את ביתם ואת ליבם ודאגו להסתירה במשך שנות המלחמה הקשות ובכך הצילו את חייה, תוך שהם מסכנים למענה את חייהם וחיי משפחתם. היא סיפרה גם על אחיה, שהוסתר אף הוא בביתם של בני זוג הולנדים ללא ילדים, אשר חסו על חייו ושימשו לו כמשפחה לכל דבר בכל שנות המלחמה... לילי מספרת, שלימים כשאחיה הקים את משפחתו, הוא קרא לבנו הבכור ב-2 שמות, האחד - על שם אביו הביולוגי שנספה בשואה והשני - על שם האב שהציל את חייו. לאחר המלחמה, שתי המשפחות ההולנדיות הנ"ל, הוכרו כ"חסידי אומות העולם". לילי אומרת שהקשר עימם נמשך עד סוף חייהם. 2. הילדה שלא ויתרה על הבובה במחנה הריכוז הגב' שושנה דויטש - סיפרה איך כילדה במחנה הריכוז "טרזינשטט" היא מצאה קרטון קטן ולמרות הקור והרעב הנורא, היא בנתה לעצמה "בית בובות" ואף עטרה את חלונותיו בוילונות שהכינה מתחבושות. שושנה מספרת, שיום אחד נהרס בית הבובות שלה בנסיבות טרגיות… היא זוכרת איך אמא ניסתה לנחם ולהרגיע אותה ואף הבטיחה לה שלאחר שיינצלו, היא תקנה לה את "הבובה הכי יפה בבודפשט" ואכן כך היה… אלא שלמרבה הצער בובה זו נלקחה ע"י הבריטים בעלייתם ארצה ונקרעה לחתיכות, מאחר שהאנגלים חשבו שהם מסתירים בתוכה "אוצרות". כיום לשושנה, משפחה ענפה ולתפארת, עם נינים ונינות יפים ויפות מכל הבובות כולן. (לסיפור המלא של שושנה דויטש) 3. הילד שנמלט מפולין ושרד בגבורה גם את סיביר הרב יעקב ליבוביץ' - סיפר על הרעב הגדול שפקד אותם ב"סיביר" - המקום הנורא אליו הוגלו הוא ומשפחתו על ידי הרוסים (יחד עם יהודים רבים נוספים), לאחר שנמלטו מפולין לרוסיה בראשית המלחמה ונאלצו לעבוד בפרך. יעקב סיפר איך בתור ילד צעיר בן 8-9 בסיביר הוא גילה תושייה ותעוזה רבה, כשהיה נוהג לקפוץ על רכבות הפחם שעברו במקום ומשליך מהן בחשאי גושי פחם, רק כדי למוכרן לכפריים ולהרוויח מעט אוכל עבור משפחתו. אותו ילד קטן בן 8-9 ששם נפשו בכפו כדי להציל את משפחתו מחרפת הרעב, זכה לבסוף לעלות ארצה והקים כאן משפחה גדולה ולתפארת. יעקב עסק במשך כל חייו הבוגרים בחינוך והוראה של הדור הצעיר ובהמשך ניהל את בתי הספר "תלפיות" ובית הספר "אמית" בתל אביב והוא ידוע עד היום כמורה ומחנך בחסד עליון. (לסיפור חייו המופלא) שירת "אני מאמין" בקעה את שערי השמיים את הערב המרגש הזה חתם מר "משה שנוולד" בן ה-98, בשירת "אני מאמין" שבקעה את שערי השמים... משה, הוא יהודי מופלא ויחיד במינו אשר עבר את נוראות השואה ובנוסף לכך הוא אב שכול, אך למרות הכל רוחו איתנה מתמיד והוא משמש השראה גדולה לכולנו באמונתו החזקה. אשרינו שזכינו בך, כאן ברמת תמיר! (לסיפור "התהילים" המרגש של משה שנוולד) - הערב הזה נחרט בלב כולנו - ולסיום: דווקא בימים אלו, שאויבינו (כמו תמיד) עומדים עלינו לכלותינו, ובתוכנו פשטה המחלוקת - ענקי הרוח הללו, שורדי השואה, מתווים לנו דרך של אמונה וביטחון. נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר - עם ישראל חי!!

החורף חלף עבר לו והאביב כבר בשיאו, הטבע המתחדש סביבנו קורא לנו ומזמין אותנו לצאת אליו | ברמת תמיר, חידשנו לאחרונה את הגינות והגנים ואנו נהנים כעת מפריחה, שפע של צבעים וריחות אביב, וגם - מזמן איכות עם "הגינון הטיפולי" | עו"ס טלי שפיגל מפיצה את הבשורה. רגע, אבל מה זה גינון טיפולי? גינון טיפולי הוא שיטה לטיפול רגשי (אשר קיימת עדות לשימוש בו עוד בימי מצרים העתיקה) והוא עושה שימוש בטבע וצמחים, בפעילויות גינון שונות, בקרבה וחיבור אל הטבע, במטרה להביא לשיפור רווחתו הפיזית, הרגשית וההתנהגותית של האדם. ע"פ מחקרים שנעשו בתחום הגינון הטיפולי, וכמובן גם מניסיוננו כאן ברמת תמיר, אנו יודעים שהחיבור לצמחים, לטבע, לאדמה, היציאה לאוויר הפתוח - תורם רבות לחיוניות, לשמחת חיים ובריאות. "כי האדם עץ השדה" התהליכים המתרחשים בעולם הצומח, מקבילים לתהליכי חייו של האדם - "כי האדם עץ השדה" (דברים כ'). תהליכים אלו של התחדשות > צמיחה > קמילה, מאפיינים את מחזוריות הטבע, הן בעולם הצומח והן בחיי האדם. הגינון הטיפולי, הוא פעילות תעסוקתית בעלת מאפיינים חברתיים ורגשיים, והיא גם חוויה אישית מדהימה בפני עצמה. על הגינון הטיפולי ברמת תמיר ב"רמת תמיר", נערכות מעת לעת פעילויות גינון וחיבור לטבע, בליווי והדרכה של העובדת הסוציאלית ורכזת התרבות. הפעילות נחלקת ל-2: החלק הלימודי על הצמח שאנו מביאות כגון: תרבויות וחומרים ספרותיים, והחלק החברתי-חוויתי של שתילת צמחים באדמה. פעילות זו, יוצרת עבור דיירנו מרחב של עשייה עם ערך מוסף, כאשר היא מעודדת את הרחבת הפעילות גם לביתו של הדייר/ת, ליצירת סביבה חיונית ירוקה ודינמית. ראוי לציין, כי חלק לא מבוטל מדיירי רמת תמיר, מְתַחְזְקִים בעצמם גינה מטופחת ומלבלבת, ברמה גבוהה ביותר. לסיכום: העיסוק בגן ובגינון מעניק משמעות, עניין והתחדשות. הוא מגלה לכולנו עולם רחב של טבע משתנה ומלא שמחת חיים. (עֵץ אַגָּס / רחל המשוררת) יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב. וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

משה והדסה גולדברג מתגוררים כיום בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". קורות חייהם והמסע המשותף שלהם, יוצרים יחד סיפור חיים מעניין ומרתק העובר בתחנות החשובות והגורליות בחייהם. ב"ליל הבדולח", 9 בנובמבר 1938, הנאצים שברו את דלת החנות ונכנסו ושברו את כל החלונות והשמידו את כל המוצרים שהיו בחנות. אחותי העירה את אבא, הוא לבש מעיל חורף על הפיג'מה לפני שהספיקו הנאצים להיכנס לבית.. משה: נולדתי בוילינג וירג'יניה המערבית שבארה"ב בשנת 1939. אבי היה רב אורתודוקסי ולאחר מכן פתח חנות אטליז. כשהייתי בן שש, הורי עברו לניו יורק, גם שם אבי פתח אטליז. חמש עשרה שנה לפני שיצא לפנסיה הוא עבד עבור מדינת ניו יורק כמפקח על חנויות שמכרו בשר כשר. מאחר והבין במקצוע האטליז וידע הלכות כשרות הוא היה יכול לתפוס "עבריינים" שניסו למכור בשר טרף ככשר. זכור לי שהתארחתי אצל דודי בשבת אחת ובמוצאי שבת, דודי חזר הביתה בשירה ובריקוד. דודי הביא את הבשורה, שהאו"מ העביר את החלטת תוכנית החלוקה בארץ ישראל. אני הצטרפתי לקבוצת נוער של בני עקיבא כשהייתי בן תשע שנים. אותה שנה השומר הדתי נהפך להיות בני עקיבא. למדתי בישיבות הן בבית ספר עממי והן בבית ספר תיכון. בתיכון למדתי בBTA ושם האוירה הייתה מאד ציונית. מנהל הישיבה התיכונית היה הרב אברהם זורוף. בנו, אפרים זורוף עבד בחיפוש אחר פושעי הנאצים. ב 1960 התחלתי ללמוד עבור תואר שני ב"MIT", אוניברסיטה מאד ידועה. חצי שנה מאוחר יותר הגעתי לישראל דרך הסוכנות היהודית בתוכנית "PATWA" (תכנית לעליית אקדמאים ומהנדסים). הדסה: נולדתי בקובה בשנת 1941. להורי היה חנות בדורטמונד גרמניה. הם הגיעו לגרמניה מפולין. אמא נולדה בגרמניה ועברה לגור בפולין אחרי הנישואין. ב"ליל הבדולח", 9 בנובמבר 1938, הנאצים שברו את דלת החנות ונכנסו ושברו את כל החלונות והשמידו את כל המוצרים שהיו בחנות. אחותי העירה את אבא, הוא לבש מעיל חורף על הפיג'מה לפני שהספיקו הנאצים להיכנס לבית. הנאצים זרקו אותו למטה במדרגות ונראה שהמעיל הציל אותו משברים. הנאצים לקחו אותו לבית הסוהר. למחרת בבוקר אמי הלכה לבית הסוהר להביא לאבא בגדים ואת שעון הזהב שלו. סוהר נחמד אמר לה להשאיר את השעון אצלה מאחר ובעלה יעבור למחנה עבודה והשעון יאבד. אמי הבינה מיד שיש למהר ולהוציא את בעלה מבית הסוהר ואף לצאת מגרמניה. לאבי היה בן דוד בבלגיה עם שתי בנות צעירות. בן הדוד שלח את המטפלת של הבנות לגרמניה עם שני דרכונים. המטפלת שהייתה בעלת אומץ רב, השתמשה בדרכונים עבור שתי אחיותי וכך הצליחו להבריח אותן מחוץ לגרמניה. ההורים אסרו על הבנות לדבר גרמנית. כעת היה על אמא לשחרר את אבא מבית הסוהר ואל מחוץ לגרמניה. מאחר והכל נגנב או הושמד בחנות וכעת גם היה נעול על ידי הגרמנים הנאצים, אמי ניסתה לאסוף כסף מאנשים שהיו חייבים לה. היו כאלו ששילמו וכאלה שלא שילמו. לאמי ולשתי אחיותי היה ויזה עבור ארה"ב מאחר שארה"ב החליטה על שיטת הנפקת אישורי כניסה לארה"ב לפי מכסות לכל מדינה בנפרד. לגרמניה לא נגמרו כל מכסת הויזות. אך עבור אבא, שנולד בפולין, נגמרו המכסות לקבלת ויזה. אמי לקחה את הויזות לזייפן והוא שינה את התאריכים בויזות האמיתיות וזייף ויזה עבור אבא. אמא הלכה עם הויזות למשטרה ונתנה גם שוחד. היא הצליחה לשחרר את אבא כשהוא עמד כבר בעוד מספר דקות לעלות על משאית בדרך למחנה עבודה. אבא היה כלוא בבית הסוהר במשך ששה שבועות. כשאבא חזר הביתה החלה תכנית ה"פלוכט" – הבריחה מידי הנאצים. הורי, שהיו צריכים לנסוע ברכבת כדי לצאת מגרמניה, היו צריכים תעודות מאושרות על ידי הגסטפו. כמובן שזה היה בלתי אפשרי. הורי נכנסו לתחנת הרכבת, חיפשו את הרכבת שנוסעת לכיוון הגבול וזחלו מתחתיה. הם תפסו את מוטות הברזלים וכך שכבו במשך מספר שעות. כאשר ירדו מן הרכבת, עברו למבריח שהיה אמור להבריח אותם את הגבול. למבריח היה אוטו משא מלא בקרשים, ומאחורי מקום מושבו היה מחבוא בו יכלו ארבעה אנשים לעמוד. הורי ושתי בנות יהודיות עמדו כל הדרך, בלי להוציא מלה מפיהם. בכל מחסום ביקש הנהג לקבל תוספת מחיר. הם שלמו גם עבור הבנות מאחר שלבנות לא היה כסף. המבריח השאיר אותם קרוב לגבול בתוך יער ושם הלכו ברגל עד הגבול, בגבול לא היו חיילים. כשהגיעו לבלגיה, אבי החליט שהמשפחה תישאר ביחד. בבלגיה היו לו קרובים והוא הספיק ללמוד שם לעבוד עם יהלומים והיה 'חבר' בתעשיית היהלומים. מבלגיה הם ברחו לצרפת ושם קבלו מהשגריר הפורטוגזי ויזות לפורטוגל. מצרפת ברחו לספרד ומספרד ברחו לפורטוגל. בפורטוגל אבי קנה כרטיסים לעלות על אוניה לכיוון קובה. עד שאבא חזר לאמי ולאחיותי והביא אותם לאוניה, הספיק רב החובל למכור את מקומותיהם לאנשים אחרים. אבא החליט שהמשפחה תישאר בנמל עד שימצא שוב אוניה עם מקום לנסיעה. הם הגיעו לקובה בזמן שלטונו של הדיקטטור "בטיסטה". אני נולדתי עשרה ימים לאחר שהגיעו. רק לאזרחי קובה היה מותר לעבוד. היהודים שהגיעו שם שיכנעו אותו להתחיל בתעשיית היהלומים והוא אישר שהרכב כוח האדם בתעשייה יהיה %50 קובנים ו%50 יהודים. אבי, שהיה חבר בתעשיית היהלומים, קיבל שם עבודה. עברנו לגור בארה"ב לפני שהתחלתי ללמוד. דודי בארה"ב קיבל על עצמו אחריות כלפי משפחתי ועל כן קבלנו אשרה להכנס לארה"ב. עברנו לגור בוושינגטון הייטס. שם היו הרבה פליטים מאירופה. משה והדסה: בשנת 1958 פגשתי את הדסה. השבט שלי בבני עקיבא היה "אמונים". בשבט החליטו לקיים שבת ביחד והדסה רצתה להגיע לשבת. הדסה היתה בשבט "נחלים". אני סירבתי לאשר לה כי השבת הייתה מיועדת רק לשבט אמונים. הדסה התחילה לריב איתי ואמרה שהיא כבר קבלה אישור מהמדריך. הסכמתי בלית ברירה. לאחר שנתיים, שוב נפגשנו במחנה מושבה של בני עקיבא. שנינו עבדנו במחנה בהתנדבות, אז התחלנו להתכתב אחד עם השנייה. אני, משה, נסעתי לישראל עם "PATWA" דרך הסוכנות ואז הדסה הפסיקה להתכתב איתי. כשחזרתי, התארסנו וכשסיימתי תואר שני בMIT, התחתנו. באותה תקופה התחתנו שמונה זוגות של בני עקיבא. קיבלתי עבודה בטכניון והתחלתי לעבוד על הדוקטורט ב 1963 כשעלינו לישראל. הורי ניסו לשכנע אותנו לחזור לארה"ב. הם חשבו שהמצב הכלכלי כאן קשה מידי, אך לשמחתי כל משפחתי עלתה ארצה, כל אחד בזמנו. בימים שלפני מלחמת ששת הימים משה התנדב כ"מהנדס כימי", מאחר והמהנדסים שירתו בצבא ב"צו 8". שבועיים מאוחר יותר, פרצה המלחמה והוא נשלח הביתה. מאז עלייתם, משה והדסה גרו בחיפה. הדסה עבדה בספריה של הטכניון במשך 20 שנה. היא ועוד נשים, יסדו קבוצת "אמונה" לדוברי אנגלית. כמו כן, היא לימדה שלושים נשים שהתגיירו, כל אחת לחוד. משה עבד עבור מספר חברות כמהנדס וכן במשך 10 שנים בטרם צאתו לפנסיה עבד במרכז המחשבים של הטכניון. משה והדסה היו מאוד מעורבים בבית הכנסת שלהם בחיפה. הם היו גם מאוד מעורבים במרכז דתי לנוער בנוה שאנן. במרכז מקיימים שיעורים, קורסים ביהדות, מרכז ללימוד על השואה וכן יש שם מספר בתי כנסת. הדסה גם לימדה שם. במשך השנים, שלושה או ארבעה אנשים מתוך אלה שהיו במרכז, נהיו מזכ"לי בני עקיבא. כל ילדינו, נכדינו ונינינו מתגוררים בארץ וכולם דתיים. אנו מאוד שמחים לגור ב"רמת תמיר", בתקופה זו של חיינו עשינו את הבחירה הטובה ביותר. מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

יוכבד אברבוך נולדה בתל אביב ב- 1937 וכיום היא מתגוררת בירושלים בדיור מוגן "רמת תמיר". היא משתפת בקורות חייה וזכרונותיה מהימים ההם ועד היום | חוויותיה כילדה בארץ ישראל של תקופת המנדט, מלחמת השחרור, העיסוק בחינוך ועוד.. מאוד פחדתי מהחיילים הבריטים "הכלניות", אנשים אמרו שהם אכזריים כלפי אנשי "המעפילים" ופחדתי שגם אותנו יגרשו מהארץ.. נולדתי ב-1937 בתל אביב. אבי עבד עבור בית חרושת לסיגריות שהיה ממוקם בנמל תל אביב. עבודתו דרשה ממנו נסיעות מרובות ועל כן היה לעיתים קרובות מחוץ לבית. לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלה מלחמת השחרור. עברנו תקופות של הפצצות והיינו חייבים לרוץ למקלט. לא היה מקלט קרוב אלינו ואמי שהייתה חולת לב, לא היה בכוחותיה לרוץ למקלט ועל כן נשארנו בבית כאשר אני מתחבאת מתחת למיטה. על ידינו הוקם מחנה צבאי בריטי. כילדה הייתי משחקת עם חברה במחבואים. כשהפציצו, הבריטים אישרו לנו להתחבא בין העצים על יד המחנה. הייתי קשורה מאד לאמא ועזרתי לה כמה שיכולתי. היא היתה אמא מאוד חמה ומלאת אהבה. אני נזכרת בה איך הייתה מדליקה נרות שבת. בגיל 36 היא נפטרה כשאני בת 11 ואני זוכרת כמה בכיתי והתקשיתי מאוד בלימודים עקב כך. אמא נפטרה יומיים לאחר שילדה את אחותי פנינה. אבא הכניס את פנינה למעון מיד לאחר שנולדה. אני נשארתי אז לבדי בבית ומאוד פחדתי מהחיילים הבריטים "הכלניות" (על שם הכובעים האדומים שחבשו), אנשים אמרו שהם אכזריים כלפי אנשי "המעפילים" ופחדתי שגם אותנו יגרשו מהארץ. שמענו על הפרעות מצד הערבים, כבר באותו לילה שבו הכריזו על הקמת המדינה. פחדתי גם מהאזעקות וחששתי גם מפלישה של הגרמנים לארץ. אבא הכניס אותי למוסד "אורה" של עלית הנוער. שם התגוררתי עם יתומות שעברו את השואה. הייתי שם הישראלית היחידה. הייתי שם חמש שנים עד גיל 16 ומאחר שהמוסד עבר למקום חדש אבא החזיר אותי הביתה. המוסד היה מקסים. היה שם יחס חם מאוד מהמנהל ומאם הבית. הם עזרו לי ותמכו בי. פעם אבא בא לבקר וכל כך מיהרתי לראותו עד שנפלתי לתוך שוחה שחפרו בגינה של בית הספר בתקופת הפרעות. אבא התחתן בפעם השנייה כשאחותי הייתה בת שנתיים והוא החזיר אותה לביתו. אני חזרתי שלוש שנים מאוחר יותר. התקשיתי מאוד לקרוא לאשתו של אבא "אמא" וזה גרם לתרעומת קשה ביני לבין אבא. בעצם לא קראתי לה בשום כינוי. לאחר שנולדו לי ולבעלי ילדים יכולתי לקרוא לה "סבתא לאה". למדתי באותו בית ספר בבני ברק "זכרון מאיר" גם לאחר שחזרתי הביתה. לאחר מכן למדתי בסמינר "תלפיות" שנתיים וקיבלתי תעודת הוראה. לאחר מכן עברתי לגור ב"עזתה", כיום נתיבות ושם לימדתי יחד עם מורה שלימדה אותי בבית הספר בבני ברק. בדרך כלל לימדתי בכיתות: ו', ז' וח'. לאחר שנה, חזרתי הביתה לאבא ונסעתי יום יום ללמד בנתניה בבית ספר יסודי 'שיכון דורה' במשך כחמש שנים. כך נפגשתי עם בעלי שהיה מזכיר בית הספר. אחרי העבודה, נסעתי ללמוד באוניברסיטת "בר אילן" במגמת חינוך. סיימתי תואר ראשון וגם התנדבתי במד"א בתל אביב. במד"א עזרתי לאחיות ולרופאים. רוב היום הייתי מחוץ לבית. דודי, אח של אימי הגיע מברזיל לבקר בארץ. הוא ביקש לעזור לי לקנות דירה ויחד עם כסף שחסכתי יכולנו לקנות דירה עם משכנתא. דודי חלה בארץ, נפטר ונקבר בנחלת יצחק, על יד אמא. בעלי היה מורה לאנגלית, היה לו כישרון רב לשפות. לאחר שנולדו לנו ילדים חילקנו את משימת גידולם. בעלי היה אחראי על הבית בבוקר כשאני מלמדת ואני הייתי אחראית בשעות אחה"צ כאשר הוא לימד. בעלי סבל מפרקינסון. לפני כשלוש וחצי שנים היינו אמורים לעבור ל"רמת תמיר. באותו יום - יום ג', כשהיינו צריכים לחתום על החוזה, מצבו הבריאותי התדרדר והוא אושפז. הוא נפטר באותו שבוע בשבת אחה"צ. לאחר שבעלי נפטר, המשכתי לחיות לבדי כשלוש שנים. עקב הקשיים של מגפת הקורונה עברתי לכאן, לרמת תמיר ואני מאוד שמחה ומרוצה. יש לי ארבעה ילדים - בת אחת ושלוש בנים וכן חמישה נכדים, שיהיו תמיד בריאים. מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

הישגי הרפואה המודרנית הביאו לעלייה בתוחלת החיים ולהתפתחות תחום ה"רפואה הגרונטולוגית" (חקר ההזדקנות), בהקשר זה מתגברת המודעות לחשיבות של אימוץ אורח חיים בריא, לשמירה על החוסן הבריאותי ולשיפור איכות חיים בגיל המבוגר. במאמר זה נתמקד בתזונה הנכונה המותאמת לגיל השלישי. השפעות הגיל על הרגלי התזונה בגיל המבוגר גוף האדם מתמודד עם שינויים פיזיולוגים רבים, עקב הירידה בקצב חילוף החומרים הבסיסי והשינויים המבניים שנוצרו עם הזמן. כמו-כן ישנה ירידה בפעילות פיזית ושינויים במצב הפה והשיניים. אדם מבוגר זקוק אמנם לפחות מזון כדי להתקיים ועם זאת, הוא עדיין חשוף לסיכון של "תת תזונה" עקב ירידה בצריכת המזון החיוני עבורו. נוסף על כך, רבים מבני הגיל השלישי נדרשים ליטול מגוון תרופות למחלות כרוניות ולמצבים בריאותיים שונים ואלו עשויים להשפיע על התיאבון. גם התשישות והמצב הנפשי של האדם, עשויים להביא לחוסר עניין באוכל ותזונה חיונית והפיכת הארוחות ל"מטלה" נוספת שיש לעמוד בה. מזון מעובד, מקדם תחלואה ומאיץ הזדקנות לעיתים קרובות, עקב קשיים בניידות או בנגישות למזון בריא, מבוגרים רבים מפחיתים בכמות המזון הטבעי בארוחותיהם ומסתפקים בצריכת מזון תעשייתי מעובד, כגון מזון מוכן לחימום מהיר וחטיפים ארוזים שונים. אך חשוב לדעת, כי צריכת מזון מעובד לאורך זמן גובה מחיר בריאותי יקר ועשויה להביא בין היתר להשמנה מסוכנת, לתחלואה מוגברת ולהזדקנות מוקדמת ומואצת. השינוי מתחיל בתזונה מגוונת ומאוזנת משרד הבריאות ממליץ לבני הגיל השלישי להקפיד לאכול לכל הפחות שלוש ארוחות בכל יום וזאת תוך גיוון של מספר "קבוצות מזון" בכל ארוחה. כך שכל ארוחה תכלול שילוב מזונות המורכבים לפחות משלוש קבוצות מתוך חמש קבוצות המזון הבאות: כמו-כן, יש להמעיט ככל האפשר מצריכת מזונות המכילים ערכים גבוהים של נתרן (מלח), סוכר או שומן רווי. מה עושים במצב של עודף משקל במבוגרים? גם למבוגרים הסובלים ממשקל עודף, מומלץ בדרך כלל על מעבר הדרגתי לתזונה בריאה ומאוזנת ופחות על דיאטה דרסטית, שנחשבת לפחות יעילה ולעיתים אף מסוכנת. למה כל כך חשוב להרבות בשתיית מים? המים מצויים בכל חלק בגוף האדם ומרכיבים כ-65% ממנו. שתיית מים היא קריטית לתפקודו התקין של הגוף והם מהווים בנוסף מקור למינרלים חשובים כמו סידן ומגנזיום. חוסר בנוזלים בגוף עלול להביא לירידה בלחץ הדם, להגביר את הסיכון לנפילות בקרב מבוגרים ולפגוע בתפקוד הכליות. מומלץ להקפיד על שתיית מים בכמות של 8-9 כוסות לאורך היום ואף יותר מכך כאשר מזג האוויר חם או לאחר פעילות מאומצת וכן בתקופות של חולי (ניתן לצרוך חלק מהנוזלים ממזונות כמו פירות, ירקות ומרקים). כמו-כן יש להמעיט בצריכת משקאות ממותקים וכן אלו המכילים קפאין. רכיבים תזונתיים המומלצים לגיל השלישי משרד הבריאות פרסם את רכיבי המזון והמינונים המומלצים לצריכה יומיומית בגיל השלישי, בדגש על סיבים תזונתיים, סידן וויטמינים. עליהן נפרט להלן. סיבים תזונתיים הצריכה היומית המומלצת למבוגרים, לנשים: 21 גרם ועבור גברים: 30 גרם את הסיבים התזונתיים יש לצרוך באמצעות אכילת מזונות העשירים בהם כגון: קטניות, ירקות ופירות הנאכלים עם הקליפה וכן על ידי דגנים מלאים. סידן הצריכה היומית המומלצת למבוגרים: 1200 מ"ג (באמצעות מזון ו/או תוספי סידן) הסידן הוא רכיב חשוב מאוד בתזונה למבוגרים. משרד הבריאות ממליץ לצרוך את הסידן על ידי שילוב של סוגי מזון עשירים בסידן, כגון: מוצרי חלב דלי-שומן, דגני בוקר מועשרים בסידן, סרדינים וטחינה. במקרים רבים, מומלץ ליטול את הסידן כ"תוסף תזונה", מאחר ולא תמיד ניתן לספק לגוף את המינון היומי המומלץ באמצעות מזון בלבד. ויטמינים כשמדברים על רכיבי התזונה לגיל השלישי, קיימת חשיבות מיוחדת ל-2 הויטמינים הבאים: ויטמין D: המינון היומי המומלץ למבוגרים: 800-1000 יחב"ל בנטילתו כ"תוסף תזונה" המקורות הטבעיים לצריכת "ויטמין D" הם: דגים שומניים (כגון דג "סלמון" או "מקרל") ומוצרי חלב מועשרים וכן ניתן לצרוך גם באמצעות חשיפה לקרני שמש "אולטרה סגולות" (UV) אשר ארצנו היפה התברכה בהם. למרות זאת, בקרב רבים מבני הגיל השלישי שנבדקו אותרו רמות נמוכות של "ויטמין D", לפיכך משרד הבריאות ממליץ למבוגרים על נטילת הויטמין כ"תוסף תזונה" במינון הנ"ל. ויטמין B12: המינון היומי המומלץ למבוגרים בריאים: 2.4 מק"ג, בנטילתו כ"תוסף תזונה" ניתן לצרוך "ויטמין B12" באמצעות מזון מן החי כגון: בשר, דגים, ביצים ומוצרי חלב וגם באמצעות נטילת תוספי תזונה. חוסר בויטמין B12 היא תופעה שכיחה באוכלוסייה המבוגרת, כאשר הדבר עלול לגרום עם הזמן למצבים של אנמיה, חולשה, פגיעה במערכת העצבים, דיכאון, עייפות, הפרעה בשיווי המשקל ועוד. *במקרים קיצוניים של חוסר בויטמין B12 - הנגרם עקב בעיות ספיגה שלו במערכת העיכול, הרופא יורה על קבלת מינון של 1000 מק"ג, באמצעות טבליות מציצה תת לשוניות או באמצעות זריקות לשריר. הפחמימות כמרכיב תזונה מרכזי פחמימות הן המרכיב התזונה המרכזי עבור בני הגיל השלישי (ולכולם) ומומלץ לצרוך אותן בכמות גדולה של עד כמחצית מקצובת הקלוריות היומית. את הפחמימות ניתן לצרוך באמצעות אכילה של דגנים (רצוי דגנים מלאים) ועמילנים כמו לחם, פסטה, תפוחי אדמה, תירס, שיבולת שועל, חיטה, גריסים, אורז, כוסמת וקינואה. רוב המזונות בקבוצה זו מכילים גם "סיבים תזונתיים" ומגוון ויטמינים (בעיקר בדגנים מלאים) החיוניים לבריאות מערכת העיכול ומסייעים לפעילותה התקינה. צריכת חלבונים ושומנים בריאים חשוב לצרוך חלבונים, הן אלו שמקורם במוצרי בשר כמקור לברזל והן אלו שבמוצרי חלב כמקור לסידן. גם ביצים וקטניות הם מקור לברזל וסידן. יש לצרוך מזונות בעלי רמת שומן נמוכה יחסית כמו גבינות עד 5%, חלב ויוגורט בטווח של 1%-3% ומוצרי בשר רזים ללא עור. מומלץ לצרוך מזונות עשירים בשומן "לא רווי" לסוגיו וכן להמעיט בצריכת חמאה ומרגרינה. תזונה לגיל השלישי - סיכום המעבר לתזונה עשירה ומגוונת, תורם רבות להזדקנות טובה ובריאה ולאיכות חיים בגיל השלישי. מומלץ להתייעץ עם גורם רפואי מתאים ולעשות זאת בצורה מסודרת והדרגתית. אף פעם לא מאוחר, התחילו את השינוי שלכם כבר היום! מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

זהו, אז עכשיו כבר אפשר לומר שהחורף כאן. כבכל שנה אנו מצפים לו. מי יותר מי פחות "מאחרי החגים שואלים לגשמים".. מחג הסוכות כבר אפשר להתחיל לראות את הממטרים, אבל בשנים האחרונות זה לקח קצת יותר זמן. ואכן, בימים האחרונים התחילו לרדת ממטרים הטמפרטורות צנחו ובחדשות מכינים אותנו להיערך למזג אוויר חורפי במיוחד ואולי אף לסערה, "כרמל" שמה. כל אחד בביתו נערך כבר לימים קרים יותר אם בעזרת חימום ביתי, שמיכות חמות, ביגוד והלבשה מתאימים ואפילו בהכנת תבשילים חורפיים במיוחד, כמו מרקים חמים ומטעמים שישמחו אותנו כי אם לא בחוץ אז לפחות בפנים בנפש פנימה שיהיה חם ונעים. כוס תה חם וספר טוב תחת הפוך יוכלו להעביר את הזמן וכמובן גם שיחה טלפונית עם חבר או בן משפחה, שהרי לצאת לסידורים וקניות זה קשה במיוחד במזג אוויר שכזה. בוודאי שגם לצאת למפגשים חברתיים זה לא מעשי, נאלץ כנראה לדחות את הכל למועד אחר. ש אבל האמת היא, שזה בכלל לא חייב להיות ככה. יש גם אפשרות אחרת! דיור מוגן רמת תמיר. אצלנו ברמת תמיר, קר אמנם בחוץ אבל חם מאוד בפנים! ההסקה עובדת והכל מוכן ומאורגן לכל סערה שלא תגיע. אך אצלנו במיוחד, חם פה בלב. חם עד מאוד, שמח ומרענן. הפעילויות בדיור המוגן ממשיכות כרגיל, הדיירים נפגשים ומפטפטים, הם הרי אף פעם לא לבד. גם התפילות ושיעורי התורה בבית הכנסת ממשיכים להתנהל כסדרם וכך גם המטעמים והפינוקים הטובים. וכמובן, השמחה התמידית, כי זה מה שחשוב, להיות בשמחה תמיד. מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

בטקס עשרה בטבת שהתקיים ברמת תמיר ציינו את "יום הקדיש הכללי" במעמד מרגש ומיוחד. בטקס השתתפו רבים מדיירי הבית, קראו פרקי תהילים, למדו משניות ושרו בצוותא את "אני מאמין" בניגון היהודי העתיק שסחף את כולם. בהמשך החזן "חנוך דינין" נשא את תפילת "קל מלא רחמים" ו"יזכור" וקרא קדיש לעילוי נשמת כל אותם יהודים שלא זכו שיאמרו עבורם קדיש. בסיום הטקס הקשיבו כולם לסיפור מופלא ומרתק מהגב' יעל עיני על "ילד מברזיל שגילה את יהדותו בעקבות חנוכית עץ עם סיפור יוצא דופן" ומובא כאן בהמשך. סיפור הילד וחנוכית העץ ששינתה את הכל מאת: הגב' יעל עיני בטקס עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי. סיפורנו מתחיל ביהודי אשר ניצל מהשואה האיומה אך איבד בה את משפחתו. לאחר המלחמה היגר לברזיל והקים שם משפחה, אך לא גילה לילדיו שהם יהודים. כאשר בנו הגיע לגיל 13 הוא הזמין אותו לסיבוב קניות ואמר לו שיבחר מתנה כרצונו לרגל יום הולדתו, האבא ציפה שהנער יבחר משחק נחמד, אבל כשהילד עבר ליד חנות של מוצרי יודאיקה מאוד מצאה חן בעיניו חנוכיה אחת מעץ שהוא ראה בחלון הראווה. האבא ניסה לשכנעו לקנות לו איזה משחק במקום ה"חפץ המיושן של הזקנים" אבל הבן התעקש! כשהם ניגשו אל המוכר הוא הסביר שהוא לא מוכר את החנוכיה הזו בגלל הסיפור המרגש שעומד מאחוריה. הוא סיפר להם שאת החנוכיה בנה במסירות נפש יהודי באחד המחנות בתקופת השואה כדי שמאות היהודים שם יזכו במצווה למרות הסכנה הגדולה. הוא רצה לחזק את רוחם. החנוכיה הזו שרדה את השואה ולכן הוא רואה בה חשיבות מיוחדת. הסיפור הזה הלהיב עוד יותר את הנער שמתעקש שהוא רוצה את החנוכיה, אביו החליט להציע למוכר סכום גבוה תמורתה, המוכר הסכים והנער שקיבל את החנוכיה היה מאושר, הראה אותה לחברים והיה נלהב מהחנוכייה שלו. יום אחד חנוכיית העץ החליקה מידיו של הנער ונשברה, הנער בכה והתעצב. הוריו ניסו לעודד אותו בכך שניתן להדביק את החלקים ותוך כדי ניסיון לתקן אותה נשר פתק מתוך אחד החלקים. היה זה מכתבו המרגש של האמן היהודי שיצר את החנוכיה במחנה ההשמדה והוא סיפר בפתק את סיפורו. הוא אסף חתיכות עץ במחנה ויצר את החנוכיה הזו כדי לזכות את תושבי המחנה במצווה. הוא הוסיף וכתב כי איש במחנה לא יודע אם יזכה לראות את יום המחר וכי הוא עצמו לא יודע אם יזכה להדליק את החנוכיה שבנה. בהמשך מכתבו הוא מבקש שמי שימצא את החנוכיה ידליק בה נרות לעילוי נשמתו ולעילוי נשמת משפחתו וחתם את שמו "שלמה לוין". בסיום קריאת המכתב האב התעלף וכאשר חזר להכרה הוא התעלף שוב.. התברר שכותב המכתב היה לא אחר מאשר אבא שלו. ילדיו המופתעים התוודעו לסיפורו ולכך שהם יהודים והיו בטוחים שהמנורה הזו נשלחה אליהם כמסר מהשמיים. המשפחה החליטה לעבור להתגורר בקרבת הקהילה היהודית ובחלוף הזמן הם שבו לחיק היהדות וכל זאת בזכות מסירות הנפש והמנורה של הסבא. זהו סיפור אמיתי. המשפחה הזו עלתה לארץ ומתגוררת כיום בכפר סבא. מוגש ע"י צוות רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

תוחלת החיים בישראל הולכת וגדלה. עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ישנה עלייה באחוז האוכלוסייה המתבגרת בישראל. לאור השינויים בחברה המודרנית וההתמודדויות הרבות אותם עוברים בני הגיל השלישי הבחירה בדיור מוגן הפכה לאפשרות דיור פופולארית ומבוקשת. הלל הזקן אמר, אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו, אימתי.. ההחלטה לעבור לדיור מוגן הינה החלטה מאוד משמעותית הכרוכה בהתלבטויות רבות ומלווה בחששות פיסיים ונפשיים כאשר אלו האחרונות הן הדומיננטיות בקבלת ההחלטה. שינוי הסביבה, מכירת הבית, מסירת חפצים וכו' יכולות לעכב את ההחלטה, אך החשיבה על העתיד והרצון ליצור חיים נעימים ועצמאיים בסביבה תומכת ובטוחה עם חיי חברה עשירים, גורמים לאלפי מבוגרים לעשות את הצעד ולעבור לדיור מוגן. רמת תמיר הוא דיור מוגן דתי לגיל השלישי הממוקם בירושלים, אשר מציע בית מוגן הכולל שירות רפואי צמוד, פעילויות תרבותיות, קהילה חמה ותומכת, בית כנסת, הרצאות ושיעורים. בעבודתי כאשת מכירות ברמת תמיר, אני רואה את החששות שעולים במעבר לדיור מוגן. בעיקר אני מבחינה בחשש של איבוד העצמאות. ובכן חברים, זוהי דעה קדומה שאינה נכונה! הדיור המוגן לא רק שאינו גורם לאיבוד העצמאות הוא מאפשר בניית חיים עצמאיים ובטוחים קלים ונוחים עם מעטפת של חיי חברה ופעילויות. וכאן אנו במחלקת השיווק של רמת תמיר נעמוד לרשותכם וביחד עם בני משפחתכם נעזור ונסייע ככל שנוכל בצעד המשמעותי בחייכם. הלל הזקן אמר, "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו, אימתי".. מוגש על ידי רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

הימים הם ימי 'בין המצרים' (תשפ"ב) ו"משה שֵׁנְוַלְד" שורד השואה בן ה-97, הגיע כבכל שנה לכותל המערבי לפקוד את שריד בית מקדשנו, לחזות בחורבנו מחד גיסא ולהתפלל לבניינו בגאולת ישראל מאידך גיסא. בשנה זו, למשה הייתה מטרה נוספת, הוא ביקש 'לסגור מעגל' במקום הכי קדוש לעם היהודי. אל מול אבני הכותל המערבי, הוציא משה מאמתחתו בחרדת קודש ובידיים רועדות את ספר התהילים הישן ויקר הערך של סבתא "מירל" אותו הוריש לו אביו ועליו הופקד לשמור מכל משמר. הוא הסיר בזהירות את עטיפת הניילון ופתח בקריאת מזמורי התהילים. כשהחל משה לקרוא את הפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים.." הם כמו ניבטו אליו מדפי הספר הישנים המצהיבים. בעיני רוחו הוא ראה את אבא ואת סבתא מירל היקרים ז"ל ומחשבותיו נדדו לַעֲבָרוֹ ההיסטורי של ספר התהילים שאוחזות ידיו. "הם הבריחו עימם את ספר התהילים וסיכנו את חייהם למענו במחנות הכפייה ואף עברו איתו את כל התלאות במחנה המוות "ברגן בלזן", כדי שיוכלו להמשיך ולקרוא את פרקי התהילים בכל יום, לבקש רחמים על עצמם ועל משפחתם.." משה נזכר בהתרגשות, כיצד אביו וסבתו חרפו נפשם למען הספר הזה.. כמה טלטולים וכמה ניסיונות קשים עברו הצדיקים האלה יחד עם ספר התהילים ולא חשבו לרגע לוותר עליו.. איזו אמונה יוקדת הייתה בהם וכמה תקוות הם תלו בפסוקים האלה ברגעים הקשים ביותר.. כמה דמעות טהורות שפכו הם על דפיו הקדושים.. משה נולד בשנת 1925 בעיירה "סארוואש" בהונגריה, כבן יחיד לאמא מרים ולאבא אהרון. הם גרו יחד עם הסבתא (מצד אמו) "מירל קניג" אשר מהנהגותיה ונועם הליכותיה הושפע משה רבות לאורך כל חייו, עד היום. משה שרד את מחנות הריכוז "אושוויץ" ו"גרוסגרדן", בסיפור הצלה ניסי יוצא-דופן, אשר יובא ב"ה בהרחבה בפרק נוסף, העוסק בסיפור חייו המופלא והמרתק. ספר התהילים הישן שירש משה מאביו, נרכש ע"י המשפחה בהונגריה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת. אביו של משה וסבתו "מירל", הקפידו לקרוא בספר את פרקי התהילים בכל יום באדיקות רבה. אפילו השואה האיומה לא הצליחה למנוע זאת מהם, כאשר הם הבריחו עימם את ספר התהילים וסיכנו את חייהם למענו במחנות הכפייה ואף עברו איתו את כל התלאות במחנה המוות "ברגן בלזן", כדי שיוכלו להמשיך ולקרוא את פרקי התהילים בכל יום, לבקש רחמים על עצמם ועל משפחתם. ואכן, רוב משפחתם ניצלה בחסדי שמיים ושרדה את תלאות השואה הנוראה. הם זכו להתאחד ועלו יחד לארץ ישראל, כאשר באמתחתם ספר התהילים היקר. לאחר שסבתו של משה "מירל" הלכה לעולמה, עבר הספר לרשות אביו "אהרון" שכתב בידו בפתיחת הספר "תהילים זה הוגלה יחד איתי והצלחתי גם להביאו בשלמות הביתה בעזרת השם". אהרון נהג לסיים את 150 פרקיו בכל שבוע, עד ליום פטירתו בו עוד הספיק לקרוא את "המזמורים יום ראשון", אך הסימניה נשארה בדף שהניח אותה, עד היום. מאז ירש את ספר התהילים מאביו, נמנע משה מלהוציאו מפתח הבית, הוא פחד שמא הספר היקר יפגם ויתפורר חלילה תחת משמרתו. אבל השנה משה החליט שהגיע הזמן 'לסגור מעגל' והביא עמו לראשונה את ספר התהילים ששמר והציל את משפחתו - למקום הקדוש לעם היהודי, לשריד בית מקדשנו ובכך לסמל את ניצחון הרוח היהודית בכלל ושל משפחתו בפרט ולהודות לבורא עולם שזיכה אותם בכך. מתוך התרוממות הנפש וחרדת קודש, כשידיו אוחזות בספר התהילים, התפלל משה למען עם ישראל, כפי שהנחילו לו אביו וסבתו הצדיקים ובכך המשיך שושלת קדושה והיסטורית זו של משפחתו. משה שֵׁנְוַלְד בן ה-97, מתגורר כיום בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". הוא זכה להעמיד משפחה נהדרת, ילדים נכדים ונינים, לתפארת מדינת ישראל.

על ירושלים יורדת השבת, השמים נצבעים בצבעי שקיעה של כתום ותכלת. הכבישים שקטו, והרחובות מתמלאים אנשים הממהרים לתפילה. מתוך ימי החולין נולדת בריאה חדשה ושבת שמה, השמים כמו מתקרבים לארץ, עולמות עליונים ותחתונים נפגשים. קרני שמש אחרונות מלוות את המלכה בכניסתה אל ההיכל. כוכבים ראשונים מנצנצים. העצים הזקופים כאילו קדים לה: בואי כלה בואי כלה... פרשת "תצווה" שקראנו לא מזמן עוסקת רבות בבגדיו של כהן גדול. בעל ה"נתיבות שלום" רבי נח ברזובסקי זצ"ל מסביר שהכהן הגדול היה מכפר על החטאים של עם ישראל, הבגדים שלבש היו מוחקים את עוונות העם, חז"ל אף מפרטים: מצנפת מכפרת על גסי הרוח, מעיל מכפר על לשון הרע וכו'. היום, אומר בעל הנתיבות שלום, כשאין לנו בעוונותינו בית מקדש, בגדי שבת הם בחזקת בגדי קודש ומסוגלים לתקן כל מיני טעויות ושטויות שהתרחשו במהלך השבוע כדבריו וממשיך וכותב "עניין בגדי שבת הם בגדי קודש המטהרים את כל איבריו של היהודי, בכדי שיוכל להיכנס לשבת קודש ולקבל את אורה. יש בחינה של טהרת האיברים על ידי בגדי שבת ובגדי שבת מכניסים קדושה באדם". בבית שלנו, ברמת תמיר, עת נכנסת שבת המלכה, עשרות נרות דולקים ודיירי/ות הבית לבושים כבני מלכים כיאה לקבלת פני שבת מלכתא, ותפילות השבת וריחות התבשילים, שיעורי התורה ועונג שבת חוברים יחד לאווירת קדושה מרוממת במשפחת רמת תמיר המתגוררת בעיר הנצח ירושלים. מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן דתי בירושלים

ברכה שמילוביץ נולדה בוושינגטון ב- 1943 וכיום היא מתגוררת עם בעלה בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". היום היא משתפת אותנו בקורות חייה. על החוויות והזיכרונות מתקופת ילדותה, חיי משפחתה, ההיכרות עם בעלה "מלווין" ועוד... זה היה מראה נפלא לראות את אבי ואת בני לומדים גמרא ביחד. אנו מרגישים שה' לקח אותנו בידו והביא אותנו לתורה ומצוות ואנו מודים לו על כך. נולדתי בוושינגטון די. סי. ארה"ב בשנת 1943, בתוך מלחמת העולם השניה, אמי עבדה עם מכוניות משומשות. אבי היה מנהל חשבונות, בחנות. הם היו הדור הראשון שנולד בארה"ב. הוריהם, סבי וסבתי הגיעו ממינסק או מפינסק. הם ברחו על מנת להינצל מפוגרומים בין: 1904-1902. הם הגיעו לארה"ב בנמל בוסטון. סבתי מצד אמי התגוררה איתנו, היא נפטרה כשהייתי בת 14. למדתי בבית ספר של המדינה בוושינגטון. היה לי אח גדול ממני בשש שנים. הייתי נערה טיפוסית אמריקאית. השתתפתי בתחרות ריקוד של זוגות. כנראה היינו מוצלחים כי הופענו אחר כך בטלוויזיה, לאחר נצחוננו. סבתי מצד אמא היתה אורתודוקסית והיא שמרה על כשרות. היא הראתה לי איך להכשיר עופות. היא התפללה בבית הכנסת. ראיתי איך היא מדליקה נרות של שבת. כשנשארנו לבדנו והיא לא הייתה מרוצה ממעשי היא היתה אומרת "עס פאסט נישט א יידישע טאכטער". לא שמעתי אי פעם ויכוח בין סבתי לאמי. הייתי קשורה מאד לסבתי. לאחר שסבתי נפטרה המשכתי להדליק נרות שבת במשך מספר חודשים. רציתי גם אני לנהל מטבח כשר. כשהייתי בת 9 עברנו לגור במקום אחר. מעבר לרחוב היתה משפחה אורתודוקסית. בתם ג'ודי היתה לי לחברה טובה. הייתי מבלה שם בליל שבת ונהניתי לשמוע זמירות מפי סבה ואחיה. הם היו מאד ידידותיים אלי והרגשתי אהובה. הייתי דופקת בדלת ולשאלתם 'מי זה' הייתי עונה 'אני'. ביליתי שם שעות רבות במשך השבוע. למדתי שם על יהדות. בגיל הנערות נפרדנו זו מזו. ג'ודי עסקה בלימודיה ואני התעניינתי במסיבות. כשהייתי בת 16 אמי לקחה אותי ואת חברתי הטובה לאטלנטיק סיטי. שהינו שם בבית הארחה. כשהגענו למקום, בעל הבית שלח את בנו וחברו מלוין לעזור לנו עם המזוודות. כך הכרתי את בעלי. כשישבנו על החוף הוא ישב לצידי. אינני בטוחה אם הרדיו הוורוד על בטריות משך אותו (הוא אהב ספורט) או אולי הוא נמשך אלי. בכל אופן דיברנו הרבה ביחד, והמשכנו עד היום ועד 120 שנה. לאחר שעזב את בית הארחה השארתי לו פתק ושאלתי אם הוא רוצה שנתכתב ביחד, הוא ענה לי מיד וכך המשכנו לכתוב שנינו במשך כשלוש שנים, כמעט כל יום. למרות שהורי לא היו דתיים, אמי עמדה על כך שלא אצא עם בחור נוכרי, לא לרקוד איתו ואף לא להיות בחברה של נוכרים. אמי קראה להם "שקצים". בדצמבר 1961 מל (מלווין) בקש את ידי והתארסנו. ביוני הוא סיים את התואר הראשון. מל הגיע לבקר באביב. הוא קרא בעיתון שג'ודי קבלה סטיפנדיה (מלגה) לאוניברסיטה. התקשרתי אליה לאחל לה מזל טוב ולספר לה שהתארסתי. היא שאלה אותי אם אני עדיין רוצה לשמור כשרות. התביישתי, לגמרי שכחתי מהעניין. מול המקום שעבדתי בו ראיתי שבונים בית כנסת מפואר. החלטנו ששם היינו רוצים להתחתן. היה עלינו להיפגש עם רב המקום, ואז נודע לנו שהוא אורתודוקסי. הזמנתי את ג'ודי לחתונה שלנו, שהיתה חתונה כשרה. היא הגיעה והביאה לנו פמוטים למתנה וכך יכולתי להדליק נרות של שבת. לאחר שהתחתנו היא הגיעה אלינו לאכול ארוחה. יהודית הביאה איתה בקבוק יין ואז בשבת התחלנו לקדש על היין. בפגישה עם הרב נשאלנו אם חשבנו לשמור כשרות. שאלתי את מל אם הוא מוכן לשמור כשרות. הוא התפלא אך הסכים כי אני זאת שאנהל את המטבח. לאחר הנישואין הוא בא איתי לקניות והוא היה בודק את ההשגחות לפי רשימת ההכשרים. אבי קנה לנו סט נוסף של סכו"ם שהיה מאד יפה. כל יתר הכלים היו חדשים. חמותי אמרה לנו שהוריה היו גאים בנו. הרב גם שאל על טהרת המשפחה ואנו החלטנו שהרעיון מקסים וכך עשינו. הרב גם שאל על שמירת שבת ואני סיפרתי לו שלאחר שסבתא נפטרה המשכתי להדליק נרות של שבת למספר חודשים. התחתנו. מל כבר עבר מספר קורסים של הצבא במשך תואר ראשון וגם עבר טירונות צבאית. הוא קבל דרגה של סגן ואנו הגענו לשנתיים לבסיס צבאי באריזונה. קנינו מקפיא והבאנו בשר מ'דנבר' קולורדו. במחנה היו שני רבנים קונסרבטיביים. רב אחד לימד אותי קריאת אותיות עבריות והרב השני שאל אל מל "מה עם תפילין.. אם אני אביא לך תפילין בחינם האם תניח אותם?" מל ענה "אם עלי החיוב להניח אותן אני אניח אותן" וכך מל למד להניח תפילין. באריזונה היה מקווה וגם אטליז כשר במרחק של כ- 150 ק"מ. לאחר שנתיים מל השתחרר וחזרנו למזרח ארה"ב, לסילבר ספרינג. שם נקלטנו לתוך שכונה אורתודוקסית. מישהו הציע למל ללמוד איתו ואני למדתי עם מישהי. למדתי יותר על טהרת המשפחה ועל כשרות הכלים, על כך שהכלים שלי חייבים להטבל במקווה. מישהי אמרה לי שעלי לכסות את שערותי. היא הציעה לתת לי פאה שנהפכה קטנה עליה אם זה יתאים לי. התחלתי ללבוש כיסוי ראש. בשנת 1969 עברנו לבולטימור ושם נשארנו עד 2008, אז עלינו לישראל. הגענו סוף סוף הביתה. הורי היו מבקרים אצלנו ביום ראשון ומאוד התגאו בילדינו וכן על חינוכם. שנים אחר כך כשבני בכורי היה בכיתה ה' היה לנו הרבה נחת. בני חזר הביתה מה'חדר' וראה את אבי ומיד התחבקו אחד עם השני חיבוק גדול. בני התרגש מאד, הוא סיפר לנו שהוא התחיל ללמוד גמרא. אבי שאל "איזה גמרא" הוא ענה "בבא מציעא". אבי ביקש שהוא יביא לו את הגמרא. זה היה מראה נפלא לראות את אבי ואת בני לומדים גמרא ביחד. אנו מרגישים שה' לקח אותנו בידו והביא אותנו לתורה ומצוות ואנו מודים לו על כך. מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים