תוצאות החיפוש

יצחק לבקוביץ' ומשפחתו עם הנשיא הרצוג יצחק לבקוביץ' הוא שורד שואה בן 104 ודמות מוכרת ואהובה אצלנו בדיור מוגן רמת תמיר. יצחק מצא לאחרונה בין חפציו תמונה ישנה שמאחוריה נחשף סיפור מיוחד. התמונה צולמה ברומא בשנת 1946 בזמן ביקורו של הרב יצחק (אייזיק) הלוי הרצוג הרב הראשי לישראל, "במחנות העקורים" באיטליה. שני צעירים יהודים השוהים במחנה העקורים ברומא, שומעים כי הרב הרצוג מגיע לעיר והם מחליטים לארגן לו קבלת פנים מכובדת באמצעים הדלים שעמדו לרשותם: אופניים, חולצה לבנה ודגל ישראל מאולתר... וכך מתחיל הסיפור בחודש שבט תש"ו (1946) לאחר השואה הנוראה, יוצא הרב הרצוג ל"מסע הצלה" הרואי ברחבי אירופה החרבה, כאשר הוא פועל במסירות נפש להעלות ארצה פליטי שואה ולהשבת ילדים יהודים אשר הוסתרו תחת זהות נוצרית במנזרים, במוסדות ובתי יתומים במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך מסעו זה, פוגש הרב הרצוג אלפי ניצולים יהודים אשר אולצו לשהות "במחנות העקורים" שהוקמו ע"י בעלות הברית בגרמניה ואיטליה. הרב פועל רבות למענם בְּקֶרֶב הקהילה הבינלאומית ומוסדות האו"ם, לשיפור רווחתם ותנאי מחייתם ומעודד את רוחם שבקרוב יזכו לעלות לארץ ישראל. שני צעירים יהודים השוהים במחנה העקורים ברומא, שומעים כי הרב הרצוג מגיע לעיר והם מחליטים לארגן לו קבלת פנים מכובדת באמצעים הדלים שעמדו לרשותם: אופניים, חולצה לבנה ודגל ישראל מאולתר… יצחק שלנו הוא אחד משני הצעירים הללו... יצחק לבקוביץ על האופניים מימין בקבלת פנים לרב הרצוג. רומא 1946 לאחר 79 שנים ניסגר המעגל תמונה זו ריגשה את יצחק ועוררה בו זיכרונות רבים מאותם ימים ומאותו ביקור מופלא של הרב הרצוג אשר חיזק את הרוח היהודית ונסך בהם לא מעט תקווה. הוא מבקש להעניק את התמונה במתנה לנכדו של הרב (הקרוי על שמו), נשיא המדינה יצחק הרצוג. במפגש המרגש ביניהם שהתקיים לאחרונה, יצחק שלנו נתן לנשיא המדינה עצה חשובה הלקוחה ממדרשי חז"ל בפרשת השבוע (וישב, ספר בראשית) ואלו היו דבריו: מנין שאב יוסף הצדיק כוחות נפש להתמודד מול אשת פוטיפר? מה היה 'הנשק הרוחני' של יוסף במלחמתו כנגד היצר הרע כאשר חרב מונחת על צווארו? מסבירים חז"ל, שיוסף ראה תמיד לנגד עיניו את 'דיוקנו של אביו' וזה בעצם מה שנתן לו את הכוח והיכולת להתמודד בגבורה. יצחק חתם את דבריו באיחול לבבי לנשיא הרצוג: "תמיד תזכור את דמותו של הסבא שלך, הרב הרצוג והיא תעמוד לזכותך".

משואה - לתקומה. יום הזיכרון לשואה והגבורה 2023 הם היו ילדים רכים כשמלחמת העולם ה-2 פרצה לחייהם, שעה שחרב ההשמדה איימה לכלות את יהדות אירופה. באירוע "זיכרון בסלון" שהתקיים בשבוע החולף בדיור מוגן רמת תמיר, 3 מדיירי המקום חזרו 80 שנה בזמן בשלושה סיפורים אישיים מרגשים ומעוררי השראה, שלא הותירו אף עין יבשה. ערב יום השואה תשפ"ג ברמת תמיר: "זיכרון בסלון" בערב יום השואה התכנסנו יחד כבכל שנה בדיור מוגן הדתי , למפגש "זיכרון בסלון" לציון יום הזיכרון לשואה והגבורה. זכינו לשמוע עדויות וסיפורים אישיים בגוף ראשון - סיפורי הצלה וגבורה מעוררי ההשראה, מ-3 שורדי שואה מופלאים, תושבי רמת תמיר, אשר חוו כילדים צעירים את מאורעות המלחמה ששינתה את חייהם. הגב' לילי רבינוביץ (ילידת הולנד), הגב' שושנה דויטש (ילידת הונגריה), והרב יעקב ליבוביץ (יליד פולין). 1. המשפחה שהצילה את חיי לילי רבינוביץ, שושנה דויטש, יעקב ליבוביץ. זיכרון בסלון הגב' לילי רבינוביץ' - פתחה בסיפור הצלה אישי ומרגש במיוחד, על משפחה הולנדית אשר בזמן הכיבוש הנאצי בהולנד ובעת שהייתה היא - ילדה יהודיה קטנה ונרדפת, הם פתחו בפניה את ביתם ואת ליבם ודאגו להסתירה במשך שנות המלחמה הקשות ובכך הצילו את חייה, תוך שהם מסכנים למענה את חייהם וחיי משפחתם. היא סיפרה גם על אחיה, שהוסתר אף הוא בביתם של בני זוג הולנדים ללא ילדים, אשר חסו על חייו ושימשו לו כמשפחה לכל דבר בכל שנות המלחמה... לילי מספרת, שלימים כשאחיה הקים את משפחתו, הוא קרא לבנו הבכור ב-2 שמות, האחד - על שם אביו הביולוגי שנספה בשואה והשני - על שם האב שהציל את חייו. לאחר המלחמה, שתי המשפחות ההולנדיות הנ"ל, הוכרו כ"חסידי אומות העולם". לילי אומרת שהקשר עימם נמשך עד סוף חייהם. 2. הילדה שלא ויתרה על הבובה הגב' שושנה דויטש, מספרת איך כילדה במחנה הריכוז "טרזינשטט" היא מצאה קרטון קטן ולמרות הקור והרעב הנורא, היא בנתה לעצמה "בית בובות" ואף עטרה את חלונותיו בוילונות שהכינה מתחבושות. שושנה מספרת, שיום אחד נהרס בית הבובות שלה בנסיבות טרגיות… היא זוכרת איך אמא ניסתה לנחם ולהרגיע אותה ואף הבטיחה לה שלאחר שיינצלו, היא תקנה לה את "הבובה הכי יפה בבודפשט" ואכן כך היה… אלא שלמרבה הצער בובה זו נלקחה ע"י הבריטים בעלייתם ארצה ונקרעה לחתיכות, מאחר שהאנגלים חשבו שהם מסתירים בתוכה "אוצרות". כיום לשושנה, משפחה ענפה ולתפארת, עם נינים ונינות יפים ויפות מכל הבובות כולן. 3. הילד שנמלט מפולין ושרד גם את סיביר עו"ס טלי שפיגל במפגש זיכרון בסלון. רמת תמיר הרב יעקב ליבוביץ' - סיפר על הרעב הגדול שפקד אותם ב"סיביר" - המקום הנורא אליו הוגלו הוא ומשפחתו על ידי הרוסים (יחד עם יהודים רבים נוספים), לאחר שנמלטו מפולין לרוסיה בראשית המלחמה ונאלצו לעבוד בפרך. יעקב סיפר איך בתור ילד צעיר בן 8-9 בסיביר הוא גילה תושייה ותעוזה רבה, כשהיה נוהג לקפוץ על רכבות הפחם שעברו במקום ומשליך מהן בחשאי גושי פחם, רק כדי למוכרן לכפריים ולהרוויח מעט אוכל עבור משפחתו. אותו ילד קטן בן 8-9 ששם נפשו בכפו כדי להציל את משפחתו מחרפת הרעב, זכה לבסוף לעלות ארצה והקים כאן משפחה גדולה ולתפארת. יעקב עסק במשך כל חייו הבוגרים בחינוך והוראה של הדור הצעיר ובהמשך ניהל את בתי הספר "תלפיות" ובית הספר "אמית" בתל אביב והוא ידוע עד היום כמורה ומחנך בחסד עליון. ( לסיפור חייו המופלא ) שירת "אני מאמין" בקעה את שערי השמיים את הערב המרגש הזה חתם מר "משה שנוולד" בן ה-98, בשירת "אני מאמין" שבקעה את שערי השמים... משה, הוא יהודי מופלא ויחיד במינו אשר עבר את נוראות השואה ובנוסף לכך הוא אב שכול, אך למרות הכל רוחו איתנה מתמיד והוא משמש השראה גדולה לכולנו באמונתו החזקה. אשרינו שזכינו בך, כאן ברמת תמיר! ( לסיפור "התהילים" המרגש של משה שנוולד) - הערב הזה נחרט בלב כולנו - ולסיום: דווקא בימים אלו, שאויבינו (כמו תמיד) עומדים עלינו לכלותינו, ובתוכנו פשטה המחלוקת - ענקי הרוח הללו, שורדי השואה, מתווים לנו דרך של אמונה וביטחון. נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר - עם ישראל חי!!

כבר שנים רבות שצבי הלמן, ניצול השואה בן ה-95 חולם על הרגע המיוחד הזה, אך גם הוא עצמו התקשה להאמין שיזכה לכך.. אבל בערב אחד לפני מס' שבועות זה אכן קרה.. בעודו יושב בסלון ביתו מוקף בילדיו ונכדיו, הרב לאו בכבודו ובעצמו הופיע לפתע בפתח והם נפגשו לסגירת מעגל מרגשת - 78 שנים לאחר שחרורם מהתופת. הרב לאו בביקורו אצל צבי הלמן. משמאל: "לולק" בסיום המלחמה "שלום צבי הלמן" קרא הרב לאו בחמימות וניגש ללחוץ את ידו. המילים נעתקו לרגע מפיו של צבי הנרגש, אך הוא התעשת מיד וענה בקול רועד "שלום הרב, אתה לא תאמין כמה חיכיתי לפגוש אותך".. וכך כשבני משפחתו של צבי, ילדיו ונכדיו עומדים סביב ומאזינים לשיחתם ברוב קשב, החל צבי לגולל את סיפורו האישי. צבי הלמן נולד בשנת 1928 באזור חבל טרנסילבניה אשר היה בימים ההם תחת השלטון ההונגרי. ביום אחד בשנת 1944 בהיותו נער כבן 16.5, נשלחו צבי ומשפחתו יחד עם יהודי האזור למחנה הריכוז וההשמדה 'אושוויץ'. מיד בהגיעם, ביצעו הגרמנים ימ"ש סלקציה ושלחו את אמו וארבעת אחיו הצעירים אל מותם, כאשר הוא, אביו ובן דודו נשלחו לעבודות כפייה. מסע רווי תלאות עבר צבי הצעיר מאז אותו יום נורא. זמן קצר לאחר שנשלחו למחנה העבודה 'גרוס-רוזן' הוא איבד גם את אביו האהוב ורק בשרשרת ניסים פלאית ניצל הוא עצמו מן התופת האכזרית שחווה לאחר מכן במחנות ההשמדה וברכבות המוות הידועות לשמצה. בסיום המלחמה נותר צבי לבדו, שריד יחיד מכל משפחתו הי"ד. "השתוממנו לראות ילד יהודי בחיים" סגירת מעגל מרגשת. צבי הלמן בפגישתו עם הרב לאו צבי נוהג לספר על חוויה מיוחדת אשר נצרבה היטב בליבו מהתקופה בה היה בבוכנוואלד: "כשהייתי בבוכנוואלד פגשתי ילד קטן שהסתובב שם ושמו היה לולק".. "השתוממנו לראות ילד יהודי בחיים!" הוא מתאר.. לימים ילד זה התפרסם ונודע לכולם כ"הרב ישראל מאיר לאו", הרב הראשי לישראל לשעבר. השנים הרבות שחלפו מאז לא הצליחו להקהות בליבו את עוצמת החוויה. צבי חלם על היום בו יזכה לפגוש שוב את "ילד הפלא" מבוכנוואלד.. אותו ילד יהודי שהאיר בליבו ניצוץ של תקווה, דווקא בתהומות החושך והייאוש של בוכנוואלד.. "אני זוכר אותך הרב", סיפר צבי לרב לאו בעיניים נוצצות "אני זוכר שהסתובבת בבוכנוואלד בגיל 7, כולם הסתכלו לשמיים ושאלו מאיפה הוא נפל?".. סוף דבר: צבי הלמן עלה ארצה בשנת 1947 והיה לאחד מבוני ומייסדי מושב "קוממיות" שבדרום הארץ. בשנת 1952 הוא נישא לזהבה ז"ל והם הקימו יחד בית נאמן ומשפחה לתפארת. צבי חותם את סיפורו במילים הבאות: "יש לי נכדים ונינים ואני מתגאה בכל אחד ואחד מהם, הם אלו שנותנים לי נחת גדולה.. אני מצטער מאוד שאין לי אף קרוב משפחה בחיים לאחר המלחמה, אך אני מודה לקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה עמדי עד עתה ועל המשך הדורות שזכיתי לראות ולהתנחם בהם".

הישגי הרפואה המודרנית הביאו לעלייה בתוחלת החיים ולהתפתחות תחום ה"רפואה הגרונטולוגית" (חקר ההזדקנות), בהקשר זה מתגברת המודעות לחשיבות של אימוץ אורח חיים בריא, לשמירה על החוסן הבריאותי ולשיפור איכות חיים בגיל המבוגר. במאמר זה נתמקד בתזונה הנכונה המותאמת לגיל השלישי. אוכלים בריא| תזונה מותאמת למבוגרים השפעות הגיל על הרגלי התזונה בגיל המבוגר גוף האדם מתמודד עם שינויים פיזיולוגים רבים, עקב הירידה בקצב חילוף החומרים הבסיסי והשינויים המבניים שנוצרו עם הזמן. כמו-כן ישנה ירידה בפעילות פיזית ושינויים במצב הפה והשיניים. אדם מבוגר זקוק אמנם לפחות מזון כדי להתקיים ועם זאת, הוא עדיין חשוף לסיכון של "תת תזונה" עקב ירידה בצריכת המזון החיוני עבורו. נוסף על כך, רבים מבני הגיל השלישי נדרשים ליטול מגוון תרופות למחלות כרוניות ולמצבים בריאותיים שונים ואלו עשויים להשפיע על התיאבון. גם התשישות והמצב הנפשי של האדם, עשויים להביא לחוסר עניין באוכל ותזונה חיונית והפיכת הארוחות ל"מטלה" נוספת שיש לעמוד בה. מזון מעובד, מקדם תחלואה ומאיץ הזדקנות לעיתים קרובות, עקב קשיים בניידות או בנגישות למזון בריא, מבוגרים רבים מפחיתים בכמות המזון הטבעי בארוחותיהם ומסתפקים בצריכת מזון תעשייתי מעובד, כגון מזון מוכן לחימום מהיר וחטיפים ארוזים שונים. אך חשוב לדעת, כי צריכת מזון מעובד לאורך זמן גובה מחיר בריאותי יקר ועשויה להביא בין היתר להשמנה מסוכנת, לתחלואה מוגברת ולהזדקנות מוקדמת ומואצת. השינוי מתחיל בתזונה מגוונת ומאוזנת משרד הבריאות ממליץ לבני הגיל השלישי להקפיד לאכול לכל הפחות שלוש ארוחות בכל יום וזאת תוך גיוון של מספר "קבוצות מזון" בכל ארוחה. כך שכל ארוחה תכלול שילוב מזונות המורכבים לפחות משלוש קבוצות מתוך חמש קבוצות המזון הבאות: דגנים פירות ירקות חלבונים שומנים כמו-כן, יש להמעיט ככל האפשר מצריכת מזונות המכילים ערכים גבוהים של נתרן (מלח), סוכר או שומן רווי. מה עושים במצב של עודף משקל במבוגרים? גם למבוגרים הסובלים ממשקל עודף, מומלץ בדרך כלל על מעבר הדרגתי לתזונה בריאה ומאוזנת ופחות על דיאטה דרסטית, שנחשבת לפחות יעילה ולעיתים אף מסוכנת. למה כל כך חשוב להרבות בשתיית מים? המים מצויים בכל חלק בגוף האדם ומרכיבים כ-65% ממנו. שתיית מים היא קריטית לתפקודו התקין של הגוף והם מהווים בנוסף מקור למינרלים חשובים כמו סידן ומגנזיום. חוסר בנוזלים בגוף עלול להביא לירידה בלחץ הדם, להגביר את הסיכון לנפילות בקרב מבוגרים ולפגוע בתפקוד הכליות. מומלץ להקפיד על שתיית מים בכמות של 8-9 כוסות לאורך היום ואף יותר מכך כאשר מזג האוויר חם או לאחר פעילות מאומצת וכן בתקופות של חולי (ניתן לצרוך חלק מהנוזלים ממזונות כמו פירות, ירקות ומרקים). כמו-כן יש להמעיט בצריכת משקאות ממותקים וכן אלו המכילים קפאין. רכיבים תזונתיים המומלצים לגיל השלישי משרד הבריאות פרסם את רכיבי המזון והמינונים המומלצים לצריכה יומיומית בגיל השלישי, בדגש על סיבים תזונתיים, סידן וויטמינים. עליהן נפרט להלן. ויטמינים | תזונה בריאה לגיל השלישי סיבים תזונתיים הצריכה היומית המומלצת למבוגרים, לנשים: 21 גרם ועבור גברים: 30 גרם את הסיבים התזונתיים יש לצרוך באמצעות אכילת מזונות העשירים בהם כגון: קטניות, ירקות ופירות הנאכלים עם הקליפה וכן על ידי דגנים מלאים. סידן הצריכה היומית המומלצת למבוגרים: 1200 מ"ג (באמצעות מזון ו/או תוספי סידן) הסידן הוא רכיב חשוב מאוד בתזונה למבוגרים. משרד הבריאות ממליץ לצרוך את הסידן על ידי שילוב של סוגי מזון עשירים בסידן, כגון: מוצרי חלב דלי-שומן, דגני בוקר מועשרים בסידן, סרדינים וטחינה. במקרים רבים, מומלץ ליטול את הסידן כ"תוסף תזונה", מאחר ולא תמיד ניתן לספק לגוף את המינון היומי המומלץ באמצעות מזון בלבד. ויטמינים כשמדברים על רכיבי התזונה לגיל השלישי, קיימת חשיבות מיוחדת ל-2 הויטמינים הבאים: ויטמין D: המינון היומי המומלץ למבוגרים: 800-1000 יחב"ל בנטילתו כ"תוסף תזונה" המקורות הטבעיים לצריכת "ויטמין D" הם: דגים שומניים (כגון דג "סלמון" או "מקרל") ומוצרי חלב מועשרים וכן ניתן לצרוך גם באמצעות חשיפה לקרני שמש "אולטרה סגולות" (UV) אשר ארצנו היפה התברכה בהם. למרות זאת, בקרב רבים מבני הגיל השלישי שנבדקו אותרו רמות נמוכות של "ויטמין D", לפיכך משרד הבריאות ממליץ למבוגרים על נטילת הויטמין כ"תוסף תזונה" במינון הנ"ל. ויטמין B12: המינון היומי המומלץ למבוגרים בריאים: 2.4 מק"ג , בנטילתו כ"תוסף תזונה" ניתן לצרוך "ויטמין B12" באמצעות מזון מן החי כגון: בשר, דגים, ביצים ומוצרי חלב וגם באמצעות נטילת תוספי תזונה. חוסר בויטמין B12 היא תופעה שכיחה באוכלוסייה המבוגרת, כאשר הדבר עלול לגרום עם הזמן למצבים של אנמיה, חולשה, פגיעה במערכת העצבים, דיכאון, עייפות, הפרעה בשיווי המשקל ועוד. *במקרים קיצוניים של חוסר בויטמין B12 - הנגרם עקב בעיות ספיגה שלו במערכת העיכול, הרופא יורה על קבלת מינון של 1000 מק"ג, באמצעות טבליות מציצה תת לשוניות או באמצעות זריקות לשריר. הפחמימות כמרכיב תזונה מרכזי פחמימות הן המרכיב התזונה המרכזי עבור בני הגיל השלישי (ולכולם) ומומלץ לצרוך אותן בכמות גדולה של עד כמחצית מקצובת הקלוריות היומית. את הפחמימות ניתן לצרוך באמצעות אכילה של דגנים (רצוי דגנים מלאים) ועמילנים כמו לחם, פסטה, תפוחי אדמה, תירס, שיבולת שועל, חיטה, גריסים, אורז, כוסמת וקינואה. רוב המזונות בקבוצה זו מכילים גם "סיבים תזונתיים" ומגוון ויטמינים (בעיקר בדגנים מלאים) החיוניים לבריאות מערכת העיכול ומסייעים לפעילותה התקינה. צריכת חלבונים ושומנים בריאים חשוב לצרוך חלבונים, הן אלו שמקורם במוצרי בשר כמקור לברזל והן אלו שבמוצרי חלב כמקור לסידן. גם ביצים וקטניות הם מקור לברזל וסידן. יש לצרוך מזונות בעלי רמת שומן נמוכה יחסית כמו גבינות עד 5%, חלב ויוגורט בטווח של 1%-3% ומוצרי בשר רזים ללא עור. מומלץ לצרוך מזונות עשירים בשומן "לא רווי" לסוגיו וכן להמעיט בצריכת חמאה ומרגרינה. תזונה לגיל השלישי - סיכום המעבר לתזונה עשירה ומגוונת, תורם רבות להזדקנות טובה ובריאה ולאיכות חיים בגיל השלישי. מומלץ להתייעץ עם גורם רפואי מתאים ולעשות זאת בצורה מסודרת והדרגתית. אף פעם לא מאוחר, התחילו את השינוי שלכם כבר היום! מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

המעבר לדיור מוגן, הרצון בנוחות וחיי קהילה תוחלת החיים בישראל הולכת וגדלה. עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ישנה עלייה באחוז האוכלוסייה המתבגרת בישראל. לאור השינויים בחברה המודרנית וההתמודדויות הרבות אותם עוברים בני הגיל השלישי הבחירה בדיור מוגן הפכה לאפשרות דיור פופולארית ומבוקשת. הלל הזקן אמר, אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו, אימתי.. ההחלטה לעבור לדיור מוגן הינה החלטה מאוד משמעותית הכרוכה בהתלבטויות רבות ומלווה בחששות פיסיים ונפשיים כאשר אלו האחרונות הן הדומיננטיות בקבלת ההחלטה. שינוי הסביבה, מכירת הבית, מסירת חפצים וכו' יכולות לעכב את ההחלטה, אך החשיבה על העתיד והרצון ליצור חיים נעימים ועצמאיים בסביבה תומכת ובטוחה עם חיי חברה עשירים, גורמים לאלפי מבוגרים לעשות את הצעד ולעבור לדיור מוגן. בעבודתי כאשת מכירות ברמת תמיר, אני רואה את החששות שעולים במעבר לדיור מוגן. בעיקר אני מבחינה בחשש של איבוד העצמאות. ובכן חברים, זוהי דעה קדומה שאינה נכונה! הדיור המוגן לא רק שאינו גורם לאיבוד העצמאות הוא מאפשר בניית חיים עצמאיים ובטוחים קלים ונוחים עם מעטפת של חיי חברה ופעילויות. וכאן אנו במחלקת השיווק של רמת תמיר נעמוד לרשותכם וביחד עם בני משפחתכם נעזור ונסייע ככל שנוכל בצעד המשמעותי בחייכם. הלל הזקן אמר, "אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי וְאִם לֹא עַכְשָׁו, אֵימָתַי"... מוגש על ידי רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

עו"ס טלי שפיגל, מלווה בעבודתה את בני הגיל השלישי בהתמודדות הלא פשוטה עם ההחלטה לעזוב את הבית ולעבור לדיור מוגן. היא מספרת על "חנה" אישה מבוגרת שהיא מלווה בשנה האחרונה וגם חולקת איתנו מניסיונה הרב תובנות להתמודדות נכונה עם המעבר. לארוז את הזיכרונות ולעבור לדיור מוגן, זו החלטה לא פשוטה "לעצור להתבונן ולתת מקום למורכבות, אך לא להישאר שם, לא להיבהל, אלא לומר לעצמנו שזהו תהליך טבעי ואנחנו נמצאים כרגע בתקופה של שינוי" חנה (שם בדוי) יושבת על הספה בסלון ביתה ונאנחת לעצמה בכבדות, מחר היא תעזוב את הבית בתל אביב ותעבור לדיור מוגן בירושלים. הילדים הלכו לפני שעה קלה, הם כבר סיימו לארוז הכל בארגזים העמוסים הממלאים את הבית. חנה מתבוננת בבית סביבה, לכאן היא הגיעה עם בעלה לאחר החתונה, כאן נולדו ילדיה ולכאן הגיעו הנכדים. כל קיר מקירות הבית מדבר אליה, כל פינה אוצרת זיכרונות. היא בוחנת במבטה את הארון בסלון שכבר 40 שנה עומד על מקומו בנאמנות ועל השולחן הישן החרוץ בחריצי הזמן כמו פניה חרושות הקמטים. (אישה יפה חנה, הקמטים המעטרים את פניה מוסיפים לה חן וכמו מעידים על ניסיון חייה). כמה ארוחות משפחתיות נסעדו על שולחן עתיק זה.. הזיכרונות צפים ועולים והיא נזכרת במחמאות שקבלה ממשפחתה על המאכלים הטעימים שהיטיבה להגיש ועל העוגות ההונגריות עם ה'מתכונים הסודיים' שעוברים במשפחתה מדורי דורות. בכל פינה בבית ניכרים היו - תשומת הלב וטוב הטעם של חנה. "ביתנו הוא מבצרינו" נהגו היא ובעלה לומר ועכשיו עננה של עצב חולפת בפניה, עכשיו את המבצר שלי עליי לעזוב. בעלי נפטר והבדידות קשה עליי, הילדים אמנם מגיעים עם הנכדים, אך בסופו של יום אני לבד ואיני מעוניינת להטריח אותם שהרי גם ככה הם עסוקים כל כך ודואגים. בשנים האחרונות גם הירידה במדרגות הפכה למשימה לא פשוטה והמקומות שנראו לי קרובים כל כך, נראים היום רחוקים מתמיד כמו קופת החולים, המכולת, מועדון החברים ועוד. הבית והזיכרונות דרשו מאמץ ניכר בהחלטה לעבור לדיור מוגן ומה שבאמת הכריע את הכף, היא ההבנה בצורך לעבור למקום שיקל עליי את ההתנהלות ואת שגרת החיים ומעבר לכך, הוא ללא ספק יקל גם על ילדי הדואגים. חברה אמרה לי פעם בבדיחות ש"במעבר לדיור מוגן אנחנו עושים טובה פעמיים, טובה לעצמנו וטובה לילדים" בשכל אני יודעת ומבינה, אך הלב עדיין מתקשה לקבל את עזיבת הבית. "כך בעצם בנויים חיינו" מסבירה טלי (עו"ס המלווה את חנה) - מרגע היוולדנו נמצא עצמנו בתנועה מתמדת, התפתחות ושינויים הם בעצם הדבר היחיד הקבוע בחיינו כמו למשל - המעבר מילדות לבגרות, מרווקות לנישואים, מיחידות להורות ושוב עזיבת הקן של הילדים, כשבתוך כל אלה מתקיימים גם שינויים ומעברים מקצועיים, חברתיים, גיאוגרפיים וכדו'. השינויים שנחווה לאורך חיינו, עשויים להיות מבלבלים ומאתגרים. אפילו ה'שינויים שמחים' לכאורה כמו לידה או נישואין, עשויים להיות מלווים בלא מעט טלטלות. "כל העולם כולו גשר צר מאוד" כתב רבי נחמן מברסלב - חיינו כאמור מורכבים ממעברים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. 'מעבר' הוא בעצם שלב של בין לבין, מדבר ישן לדבר חדש ולא מוכר. 6 תובנות להתמודדות יעילה במעבר לדיור מוגן להתייחס למעבר כאתגר ולא כקושי, כהתפתחות ולא כנסיגה. לעצור להתבונן ולתת מקום למורכבות, אך לא להישאר שם, לא להיבהל, אלא לומר לעצמנו שזהו תהליך טבעי ואנחנו נמצאים כרגע בתקופה של שינוי. להמשיך בעשייה כל הזמן ולבנות שגרת יום. לבקש עזרה ולא להתבייש - בכל דיור מוגן יש מערך של רפואה וכן עזרה ותמיכה נפשית כמו עובדת סוציאלית, אם בית וכדו'. לשתף את הילדים ובני המשפחה כאשר אתם זקוקים ליותר ביקורים ושיחות. לדבר עם תושבי המקום, לשמוע מניסיונם ולשאול בעצתם, שהרי אין חכם כבעל ניסיון. ולסיכום: האתגר הוא - לקבל את השינוי ולצאת מאזור הנוחות. לדעת להתגמש ולהיפתח, להסכים ולאפשר. להכיל את החשש ולנסות לקבל ולאהוב את המציאות החדשה ולפתח בה כלים חדשים. כעבור שנה - אני חוזרת לחנה שלנו כעבור שנה מהפעם הקודמת בה נפגשנו, אני מעוניינת שוב להיפגש עם חנה כדי לשוחח ולהתבונן יחד על הרגשתה ולשמוע את תובנותיה לגבי הבית החדש שלה. כשאני מצלצלת אליה לקבוע פגישה (בדיור המוגן) אני מופתעת 'לשמחתי' לגלות שמאוד קשה לקבוע איתה פגישה ומדוע? כי בבקרים היא מקפידה ללכת לשיעורי התעמלות ופעילה לאחר מכן בסדנת מלאכת יד - ובשעות אחר הצהריים חנה מנווטת בין הרצאות מעניינות לביקורים של המשפחה והנכדים. כאשר 'סוף סוף' הצלחנו למצוא את הזמן ונפגשנו, חנה סיפרה לי בהתרגשות על "עולמות שלמים הנגלים לעיניה" היא מספרת על החברות החדשות שהכירה ועל תחומי העניין הנוספים שנכנסו לחייה. חנה שיתפה אותי שמעולם לא הרבתה לטייל, בעיקר בשל אילוצי הזמן ושגרת החיים, אך כיום היא מאוד נהנית להשתתף בטיולים של הדיור המוגן וזוכה לגלות ולהכיר עולם שלם של טבע ונופים ומקומות חדשים מרתקים. חנה סיפרה לי שאמנם בתחילה לקח לה קצת זמן להסתגל למקום החדש, אך בהמשך החלה אט אט - להשתלב בפעילויות השונות, להכיר חברות חדשות, להתחבר לשכנה החדשה שהכירה ומרבה להתייעץ איתה, לשנות ולטפח את הדירה החדשה שלה כמו שהיא אוהבת. כיום חנה מרגישה ממש חלק מהמקום ושומרת על קשר רציף עם צוות הבית שלדבריה- עוטף דואג ומחבק. החלטתי, אומרת חנה - שאתן לדלתות חדשות להיפתח או כמו שאומרים הנכדים החלטתי "לזרום על החיים" לסיום, טלי מביאה מדבריו של ד"ר סוס בספרו הנפלא "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". בְּהַצְלָחָה! הִגִּיעַ הַיּוֹם. אַתָּה יוֹצֵא לִמְקוֹמוֹת נִפְלָאִים! אָז שָׁלוֹם. עִם רַגְלָיִם בַּנַּעֲלָיִם וְעִם שֵׂכֶל בָּרֹאשׁ - תִּמְצָא אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁלְּךָ, אַל תַּחְשֹׁושׁ. אַתָּה יָכוֹל וְיוֹדֵעַ, מוּכָן וּמְזֻמָּן, וְאַתָּה הוּא זֶה שֶׁיַּחֲלִיט לְאָן. מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים

החורף חלף עבר לו והאביב כבר בשיאו, הטבע המתחדש סביבנו קורא לנו ומזמין אותנו לצאת אליו | ברמת תמיר, חידשנו לאחרונה את הגינות והגנים ואנו נהנים כעת מפריחה, שפע של צבעים וריחות אביב, וגם מזמן איכות עם "הגינון הטיפולי" | עו"ס טלי שפיגל מפיצה את הבשורה. הטבע המתחדש מסביבנו מזמין אותנו לצאת אליו רגע, אבל מה זה גינון טיפולי? גינון טיפולי הוא שיטה לטיפול רגשי (אשר קיימת עדות לשימוש בו עוד בימי מצרים העתיקה) והוא עושה שימוש בטבע וצמחים, בפעילויות גינון שונות, בקרבה וחיבור אל הטבע, במטרה להביא לשיפור רווחתו הפיזית, הרגשית וההתנהגותית של האדם. ע"פ מחקרים שנעשו בתחום הגינון הטיפולי, וכמובן גם מניסיוננו כאן ברמת תמיר, אנו יודעים שהחיבור לצמחים, לטבע, לאדמה, היציאה לאוויר הפתוח - תורם רבות לחיוניות, לשמחת חיים ובריאות. "כי האדם עץ השדה" כי האדם עץ השדה. מחזור חיים מקביל התהליכים המתרחשים בעולם הצומח, מקבילים לתהליכי חייו של האדם "כי האדם עץ השדה" (דברים כ'). תהליכים אלו של התחדשות > צמיחה > קמילה, מאפיינים את מחזוריות הטבע, הן בעולם הצומח והן בחיי האדם. הגינון הטיפולי, הוא פעילות תעסוקתית בעלת מאפיינים חברתיים ורגשיים, והיא גם חוויה אישית מדהימה בפני עצמה. על הגינון הטיפולי ברמת תמיר ב"רמת תמיר", נערכות מעת לעת פעילויות גינון וחיבור לטבע, בליווי והדרכה של העובדת הסוציאלית ורכזת התרבות. הפעילות נחלקת ל-2: החלק הלימודי על הצמח שאנו מביאות כגון: תרבויות וחומרים ספרותיים, והחלק החברתי-חוויתי של שתילת צמחים באדמה. פעילות גינון טיפולי. רמת תמיר פעילות זו, יוצרת עבור דיירנו מרחב של עשייה עם ערך מוסף, כאשר היא מעודדת את הרחבת הפעילות גם לביתו של הדייר/ת, ליצירת סביבה חיונית ירוקה ודינמית. ראוי לציין, כי חלק לא מבוטל מדיירי רמת תמיר, מְתַחְזְקִים בעצמם גינה מטופחת ומלבלבת, ברמה גבוהה ביותר. לסיכום: העיסוק בגן ובגינון מעניק משמעות, עניין והתחדשות. הוא מגלה לכולנו עולם רחב של טבע משתנה ומלא שמחת חיים. (עֵץ אַגָּס / רחל המשוררת) יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב. וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

אז האביב כבר כאן, רובינו אוהבים אותו ושמחים לקראתו. הוא מביא עמו מזג אוויר נעים ונוח והמון שמחה בלב. אך יש גם דברים פחות נעימים שמגיעים עם האביב - האלרגיות! כשליש מהאוכלוסייה סובל מבעיות אלרגיות. אדם מתעטש אז מהי בעצם אלרגיה? אלרגיה היא "תגובת יתר" של המערכת החיסונית שלנו נגד חומרים מסוימים. המערכת החיסונית יודעת לזהות גורמים שעלולים להזיק לגוף, כגון חיידקים ווירוסים - ולתקוף אותם. אך לעיתים היא "טועה בזיהוי" ומגיבה נגד חומר שאינו מאיים באמת, כמו למשל - אבק, מזון מסוים ועוד.. חומר כזה נקרא "אָלֶרְגֵן" והתגובה של הגוף לחומר הזה "שמפריע" לו, יכולה להתבטא למשל - בעיטוש, דמעות, אודם, גרד, נזלת. למה אלרגיות מופיעות בעיקר באביב? בחודשי האביב אנו נחשפים ללא מעט אלרגנים, כמו "אבקנים" של פרחים, צמחים ועצים שונים אשר נישאים באוויר (נדידת אבקנים) וגורמים לשלל תופעות אלרגיה, כגון - גירויים בעור, בעיניים וקשיי נשימה. אלרגיה נחשבת לתופעה די נפוצה וע"פ הערכות כשליש מהאוכלוסייה סובל מבעיות של אלרגיות . הנתון הזה כמובן לא ממש מנחם, כי כל מי שסובל מאלרגיה יודע כמה קשה עשויה להיות ההתמודדות איתה, כאשר במקרים מסוימים היא עשויה להפריע ולהקשות בתפקוד היום-יומי. האָלֶרְגֵנִים הנפוצים ואופן החשיפה אליהם אלרגנים נפוצים אופן החשיפה ​חיות מחמד: חומרים המופרשים מחיות מחמד ​בחדירה לאף בנשימה או במגע עם העור לטקס: גומי צמחי המצוי למשל בכפפות סטריליות במגע עם העור אבק: הפרשות וביצים של "קַרְדִית אבק הבית" ושל חרקים נוספים, המתרכזים בגרגרי האבק ומכילים אלרגנים שונים (הם שיוצרים את האלרגיה ולא האבק). בחדירה לאף בנשימה ​עקיצת דבורים או צרעות ​ ​מזונות מסוימים, כגון: מוצרי חלב (אלרגיה לחלב), ביצים, אגוזים, תותים, בוטנים. באכילה אבקנים של פרחים עונתיים העשויים להכיל אלרגנים שונים. חדירה לאף בנשימה ​מתכות שונות, כגון: ניקל כרום וקובלט. במגע עם העור תרופות, כגון: "פניצילין" חלק מהאנשים שרגישים לחומר יפתחו תגובה אלרגית. בבליעה ​עובש העשוי להכיל אלרגנים שונים. חדירה לאף בנשימה אילו תסמינים חווים בהתקף אלרגיה? תסמיני האלרגיה תלויים באופן החשיפה לאותו אלרגן (מגע / חדירה / שאיפה / בליעה) כך לדוגמא בחדירה של אבק לאף עשויה להוביל לתגובה של - שיעול עיטוש, נזלת והתקפי אסטמה. תגובות אלרגיות כוללות בדרך כלל גירויים ודלקות, אשר גורמים לתסמינים שונים כגון:הנשימה. הרחבה של כלי הדם אשר מובילה לירידת לחץ הדם עד כדי מצב של - הלם אנפילקטי, איבוד הכרה ואף למוות (במקרים קיצוניים). כיצד מאבחנים אלרגיה? אבחון אלרגיה הוא לא תמיד עניין פשוט. לפעמים צריך להתגבש חשד אמיתי אצל הרופא, כדי להסיק שהמחלה של המטופל נגרמת בעצם ע"י "גורם אלרגני" מסוים ורק אז הוא יפנה אותו לבדיקת אלרגיה. הבדיקות מתחלקות ל-3 סוגים: בדיקות עוריות עליהן נרחיב מיד. בדיקת שאיפה עבור אלרגיות של אבקנים, עובש, אבק. בדיקת דם הבודקת הימצאותם של נוגדנים לאלרגנים. בדיקות עוריות 3 שיטות: טיפות: רופא אלרגיות (אלרגולוג) יטפטף על עור המטופל מספר טיפות שונות מתמציות צמחים או גורמים אחרים שידועים כאלרגנים נפוצים. לאחר מכן הוא ישרוט בזהירות את העור המצוי מתחת כל טיפה בעזרת מחט כדי לאפשר לחומר לחדור פנימה. לאחר 15 דקות הוא יבדוק האם התפתחה בעור תגובה דלקתית ואם כן, איזה אלרגן (טיפה) בדיוק גרם לכך. הזרקה: הזרקת חומרים אלרגנים מתחת לעור של המטופל ובודקים את תגובת העור אליהם. מדבקות: מצמידים מדבקות המכילות אלרגנים לעור למשך יום או יומיים ובודקים את תגובת העור אליהם. אם וכאשר במהלך אחת הבדיקות הללו מתפתחת בעור תגובה דלקתית, הדבר אומר שהמטופל אלרגי לאותו אלרגן שחדר או בא במגע עם עורו. איתור אלרגנים. בדיקת אלרגיה "עורית" עם טיפות איך מטפלים באלרגיה? ראשית יש לזהות את הגורם האלרגני וכמובן להימנע ממנו. במידה וההימנעות מאותו גורם קשה או בלתי אפשרית לביצוע - יש לעבור לטיפול תרופתי, כגון: תרופות אנטי-היסטמיניות, סטרואידים ועוד.. טיפולים אלו ניתנים בהתאמה לסוג האלרגיה, מידת החומרה ועוד.. קיימת שיטה טיפול נוספת, הנחשבת ליעילה בריפוי אמיתי של האלרגיה והיא באמצעות חיסון (אימונותרפיה), בו המטופל מקבל בכל פעם מינון הולך וגדל מהתמצית של גורם האלרגיה, עד שהוא מפתח חסינות מפני השפעותיו ותסמיניו. הליך זה ארוך ומלווה בסיכונים ומתבצע ע"י רופאים מומחים בתחום. לכל אדם שאובחן כסובל מאלרגיה חמורה - מומלץ לשאת תמיד מזרק "אפיפן" (אדרנלין) אשר עשוי להציל חיים במצב של התקף פתאומי. כמו-כן מומלץ ליידע את המשפחה והקרובים לגבי מצב רפואי זה! אני מאחלת לכולנו בריאות טובה. ליהנות מהפריחה והלבלוב.

הימים הם ימי 'בין המצרים' (תשפ"ב) ו"משה שֵׁנְוַלְד" שורד השואה בן ה-97, הגיע כבכל שנה לכותל המערבי לפקוד את שריד בית מקדשנו, לחזות בחורבנו מחד, ולהתפלל לבניינו בגאולת ישראל מאידך. בשנה זו, למשה הייתה מטרה נוספת, הוא ביקש 'לסגור מעגל' במקום הכי קדוש לעם היהודי. משה עם ספר התהילים בכניסה לרחבת הכותל | חודש אב תשפ"ב אל מול אבני הכותל המערבי, הוציא משה מאמתחתו בחרדת קודש ובידיים רועדות את ספר התהילים הישן ויקר הערך של סבתא "מירל" אותו הוריש לו אביו ועליו הופקד לשמור מכל משמר. הוא הסיר בזהירות את עטיפת הניילון ופתח בקריאת מזמורי התהילים. כשהחל משה לקרוא את הפסוק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים.." הם כמו ניבטו אליו מדפי הספר הישנים המצהיבים. בעיני רוחו הוא ראה את אבא ואת סבתא מירל היקרים ז"ל ומחשבותיו נדדו לַעֲבָרוֹ ההיסטורי של ספר התהילים שאוחזות ידיו. "למה רגשו גויים ולאומים" | צילום מהספר הם הבריחו עימם את ספר התהילים וסיכנו את חייהם למענו במחנות הכפייה ואף עברו איתו את כל התלאות במחנה המוות "ברגן בלזן", כדי שיוכלו להמשיך ולקרוא את פרקי התהילים בכל יום, לבקש רחמים על עצמם ועל משפחתם.. משה נזכר בהתרגשות, כיצד אביו וסבתו חרפו נפשם למען הספר הזה.. כמה טלטולים וכמה ניסיונות קשים עברו הצדיקים האלה יחד עם ספר התהילים ולא חשבו לרגע לוותר עליו.. איזו אמונה יוקדת הייתה בהם וכמה תקוות הם תלו בפסוקים האלה ברגעים הקשים ביותר.. כמה דמעות טהורות שפכו הם על דפיו הקדושים.. משה נולד בשנת 1925 בעיירה "סארוואש" בהונגריה, כבן יחיד לאמא מרים ולאבא אהרון. הם גרו יחד עם הסבתא (מצד אמו) "מירל קניג" אשר מהנהגותיה ונועם הליכותיה הושפע משה רבות לאורך כל חייו, עד היום. משה שרד את מחנות הריכוז "אושוויץ" ו"גרוסגרדן", בסיפור הצלה ניסי יוצא-דופן, אשר יובא ב"ה בהרחבה בפרק נוסף, העוסק בסיפור חייו המופלא והמרתק. ספר התהילים הישן שירש משה מאביו, נרכש ע"י המשפחה בהונגריה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת. אביו של משה וסבתו "מירל", הקפידו לקרוא בספר את פרקי התהילים בכל יום באדיקות רבה. אפילו השואה האיומה לא הצליחה למנוע זאת מהם, כאשר הם הבריחו עימם את ספר התהילים וסיכנו את חייהם למענו במחנות הכפייה ואף עברו איתו את כל התלאות במחנה המוות "ברגן בלזן", כדי שיוכלו להמשיך ולקרוא את פרקי התהילים בכל יום, לבקש רחמים על עצמם ועל משפחתם. השתלשלות ספר התהילים במשפחת שֵׁנְוַלְד | צילום מתוך הספר ואכן, רוב משפחתם ניצלה בחסדי שמיים ושרדה את תלאות השואה הנוראה. הם זכו להתאחד ועלו יחד לארץ ישראל, כאשר באמתחתם ספר התהילים היקר. לאחר שסבתו של משה "מירל" הלכה לעולמה, עבר הספר לרשות אביו "אהרון" שכתב בידו בפתיחת הספר "תהילים זה הוגלה יחד איתי והצלחתי גם להביאו בשלמות הביתה בעזרת השם". "תהילים זה הוגלה יחד איתי" | צולם מהספר אהרון נהג לסיים את 150 פרקיו בכל שבוע, עד ליום פטירתו בו עוד הספיק לקרוא את "המזמורים יום ראשון", אך הסימניה נשארה בדף שהניח אותה, עד היום. מאז ירש את ספר התהילים מאביו, נמנע משה מלהוציאו מפתח הבית, הוא פחד שמא הספר היקר יפגם ויתפורר חלילה תחת משמרתו. אבל השנה משה החליט שהגיע הזמן 'לסגור מעגל' והביא עמו לראשונה את ספר התהילים ששמר והציל את משפחתו - למקום הקדוש לעם היהודי, לשריד בית מקדשנו ובכך לסמל את ניצחון הרוח היהודית בכלל ושל משפחתו בפרט ולהודות לבורא עולם שזיכה אותם בכך. מתוך התרוממות הנפש וחרדת קודש, כשידיו אוחזות בספר התהילים, התפלל משה למען עם ישראל, כפי שהנחילו לו אביו וסבתו הצדיקים ובכך המשיך שושלת קדושה והיסטורית זו של משפחתו. משה שֵׁנְוַלְד בן ה-97, מתגורר כיום בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". הוא זכה להעמיד משפחה נהדרת, ילדים נכדים ונינים, לתפארת מדינת ישראל.

יעקב נולד בפולין ב- 1934 ומתגורר כיום בירושלים, בדיור מוגן "רמת תמיר". הוא משתף בקורות חייו ובסיפורו הבלתי נתפס | על הבוקר שהגרמנים כבשו את העיירה בה חי כילד והפכו את חייו, מסע ההצלה הלא יאמן של משפחתו ועלייתם ארצה, עיסוקו בחינוך כמנהל בית ספר ועוד.. מר יעקב ליבוביץ בשבת בבוקר התעוררנו מקול הפצצות וירדנו למרתף של הבניין ואחרי שעות רבות שמענו קצין גרמני שעמד מאחורי יהודי עם אקדח שלוף וצעק !!ALLE HEROUS - כולם החוצה! נולדתי ב- 1934 בפולין בעיירה רימנוב (גליציה). היינו ארבעה ילדים שני בנים ושתי בנות. הורי עסקו במסחר והיינו אמידים. עבדו אצלנו שתי משרתות, יהודייה עבור הבישול ופולניה שעסקה בניקיון. הפולניה לימדה אותי להגיד "מודה אני". עד גיל 5 הייתי ילד מאושר, למדתי ב'חיידר' מגיל 3. בגיל 4 למדתי לקרוא פולנית ועברית. בגיל 5 קנו לי כיסא גבוה ולמדתי חומש ויקרא. בבית דיברנו יידיש ופולנית. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וחיי השתנו מקצה לקצה. בשבת בבוקר התעוררנו מקול הפצצות וירדנו למרתף של הבניין ואחרי שעות רבות שמענו קצין גרמני שעמד מאחורי יהודי עם אקדח שלוף וצעק !ALLE HEROUS - כולם החוצה! רצנו מהבית לנהר, כי כל העיירה בערה. החיילים הגרמניים החזירו אותנו לכיכר העיר ושם עמדנו כמה שעות כשידינו מורמות. מולנו חיילים עם נשק. הייתי ביחד עם הורי ואחותי הקטנה. אחותי הבכורה ואחי הקטן היו אצל סבא וסבתא והם ברחו יחד עם שתי הדודות שלי לכוון רומניה, שם גר דודי. היינו כבני ערובה בידי הגרמנים מאחר וחיילי פולין הרגו חיילים גרמניים. לאחר מספר שעות שוחררנו. במשך כחודש וחצי הגרמנים נשארו בעיירה, את אבא הם לקחו לעבודת פרך, גילחו את זקנו, ובראשו גילחו צורה של צלב קרס. לאחר מכן, הגרמנים השאירו משפחה אחת מכל מקצוע ואת יתר בני העיירה גרשו לאזור שהיה כבוש על ידי הרוסים. אבא שכר עגלה ומה שיכולנו לקחת - נסע איתנו בעגלה. ראינו את הפולנים נכנסים לביתנו ולוקחים את כל השאר. אמא תלתה עלי סיר של חמאה שבתוכו הכניסה זהב ודברי ערך. נסענו לעיר SANOK שם היה לי דוד מצד אמא, לנו שם בלילה ובבוקר עברנו לאזור של הרוסים ושם נודע לאבא שסבא וסבתא נתקעו בעיר Stanislavov בצד הרוסי. אבא נסע לחפשם והוא מצא אותם בחצר גדולה. הוא צעק 'טאטע טאטע', אך סבא לא הכיר אותו בהתחלה מאחר שגילחו את זקנו וראשו, לאחר מכן כולנו התאחדנו. בעיר הזאת שהינו מספר חודשים אצל יהודי עשיר עם בית גדול ובמשך תקופה זו קיבלנו מכתבים מהמשפחה של אמא שהיו בצד הגרמני שהם בסדר. בליל שבת אחד, באו הרוסים ולקחו אותנו יחד עם חצי מיליון יהודים לרכבות, ספרו לנו שאנו חוזרים הביתה אך למעשה הגענו לסיביר. המשכנו משם במזחלות עד לנהר OB, שם עלינו על רפסודות והגענו ליערות הטייגה, היו שם יערות של אלפי קילומטרים. המבוגרים בנו צריפים לגור בהם. היערות היו מלאות דובים וזאבים והם טרפו את האנשים. לאחר כחודשיים חזרנו חזרה בנהר והפלגנו למקום אחר. אחותי הגדולה חנה, חלתה ב'טיפוס' והיה לה 40 מעלות חום, ולכן נשארנו כשסבא וסבתא המשיכו בדרך. כעבור מספר ימים עלינו על רפסודה אך בגלל מחלת אחותי ירדנו בעיירה Asino. אחותי אושפזה בבית חולים וכשאמא הלכה לחפשה אמרו לה שתחפש בחדר המתים. אמא מצאה אותה בחיים. שהינו שם כשנתיים וחצי. אבא עבד בכריתת עצים במשך 12 שעות ביום. אנחנו קיבלנו 200 גר' לחם ליום ומי שהיה 'פועל' קיבל 300 ג' ליום. במקום הזה מתו הרבה יהודים מרעב. אמא הצליחה להשיג אוכל אצל הכפריים. אמא הכינה לאבא שתי פרוסות לחם לעבודה ותלתה אותם בחוט לתקרה בגלל העכברים. אני זוכר שפעם אחת התעוררתי באמצע הלילה, הייתי מאוד רעב ואכלתי את הלחם. אבא צם באותו יום. אחרי שנתיים וחצי הרוסים הרשו ליהודים לעזוב את המקום. העמידו לנו רכבות ורוב היהודים נסעו לאוזבקיסטן בסמיכות לפרס, כשרצונם היה להגיע לארץ ישראל. אותנו הורידו ב'קולחוז' Kyrgyzstan. הורי עבדו בקטיף כותנה, הם לא קטפו את המינימום הנדרש ולכן לא קיבלנו אוכל, שם ממש רעבנו ללחם. שם גם אמא חלתה בטיפוס ואבא לקח אותה על כתפיו לבית חולים ושם היא הבריאה. היא החביאה אוכל עבורנו, אך האוכל היה נגוע בטיפוס וזרקנו אותו. כשהייתי בן 9-8 שנים, הייתי קופץ על רכבות שהובילו פחם תוך כדי נסיעה וזורק למטה פחמים ולאחר מכן מוכר אותם לכפריים כדי שאזכה בצלחת מרק. את המרק חלקנו בין המשפחה. נודע לנו שסבא וסבתא נמצאים ב Ata Alma שב- Kazakhstan. סבא כתב לנו ששם יש אוכל והוא שלח לנו בדואר ויזה כדי שנוכל לנסוע אליהם. היינו זקוקים לכרטיסי נסיעה. אבא שבר את גשר הזהב של שיניו כדי לשחד את הפקיד שמוכר כרטיסים. הגענו עד ל- TASHKENT, שם הורידו אותנו כי לא היה כסף להמשך הנסיעה. גרנו בחדר מדרגות שישה נפשות. אבא דיבר עם מנהל הרכבת שהבטיח לאבא שאם הוא ינקה את כל הרחובות מסביב לרכבת משך שבוע ימים, הוא ידאג שנוכל לנסוע הלאה. בסיום השבוע כולנו הגענו, אך המנהל לא היה ואבא פרץ בבכי. בסופו של דבר המנהל הגיע ונסענו. הגענו לסבא וסבתא וכל יהודי הכפר קבלו אותנו. יהודי אחד נתן לאחותי הקטנה פרוסת לחם והיא לקחה ממנה ביס ואת היתר שמה בכיס. היהודי שאל אותה למה, היא ענתה כדי שיהיה לי לאכול בלילה. שם שהינו עד סוף המלחמה. כשסבא היה בחיים הוא היה מספר לי סיפורים מהתנ"ך. סבא שמע את הידיעות על השואה ומרוב צער הוא נפטר, גם סבתא נפטרה שם. זכור לי שפעם הגיעו קציני צבא רוסיים לסבא, כיסו לו את העיניים ונסעו איתו. הוא חזר אחרי הרבה זמן וסיפר לנו שכאשר הורידו לו את הכיסוי הוא ראה שלושה תינוקות שהיה עליו למול. כך עשה ואז שוב כיסו את העיניים והחזירו אותו הביתה. ב-Alma Ata בקזחסטן הלכתי לבית ספר, היה עלי ללמוד גם בשבת. כשנעדרתי בשבת המורה הגיעה אלינו לבקר. לבסוף היא הסכימה שאגיע לבית ספר, אך לא אצטרך לכתוב בשבת. במרץ 1946 חזרנו לפולין, אך לא לעיירה שממנה יצאנו, אלא לעיר רייכנבך ב'שלזיה תחתית'. לאחר המלחמה חצי פולין הייתה תחת שלטון רוסיה, וחצי בצד המערב. אנו חיינו בצד המערב. אבא עבד כנציג "פועלי אגודת ישראל" ובארגון הבריחו יהודים דרך צ'כיה לגרמניה ומשם לישראל. כמו כן, הוא ועוד שני חברים היו מוציאים ילדים יהודיים מהמיסיון ומכנסיות ושניים מהם הגיעו איתנו לארץ ישראל. בינתיים, ממשלת פולין הפכה לקומוניסטית והחלו לאסור את הפעילים. אבא קיבל ויזות לנסוע מוורשה לפריז וכך הגענו לפריז ביום שישי. ירדנו מהמלון לחפש בית כנסת והגענו לבית כנסת רפורמי. הרב היה ניצול שואה ועבד שם כרב עבור פרנסה. בליל שבת הם ניגנו באורגן. בפריז הוכנסתי למוסד ליד 'ורסייל' ושם התחלתי ללמוד אידישקייט. "למדתי בישיבה כשנתיים ואז התגייסתי כי משפחתי התקשתה להתפרנס. הרב כהנמן ראש הישיבה ניסה לשכנע אותי להישאר בישיבה, אך אמרתי לו שאחרי כל מה שעברתי אין סכנה שאתקלקל בצבא" בסוף 1948, עלינו ארצה באוניית Panyork, הגענו לחיפה ושם ריססו אותנו ב DDT ומשם הועברנו לבית העולים בעתלית. לאבא הייתה דודה אלמנה בתל אביב, הייתה לה חנות. אבא עבד איתה בחנות, אח"כ קנה דירה מרכוש נטוש ביפו ליד 'חסן בק'. אני נרשמתי לישיבת הישוב החדש בתל אביב. שם למדו גמרא ובערב לימודי חול לבגרות. סיימתי שם ועברתי ללמוד בישיבת פוניבז'. למדתי בישיבה כשנתיים ואז התגייסתי כי משפחתי התקשתה להתפרנס. "הרב כהנמן" ראש הישיבה ניסה לשכנע אותי להישאר בישיבה, אך אמרתי לו שאחרי כל מה שעברתי אין סכנה שאתקלקל בצבא. הוא תפס אותי בידיו ואמר "שתלווה אותך ברכת כהן", בצבא הייתי בגבעתי. היינו רק חיילים דתיים בודדים. "הרב גורן" ביקר אצלנו ושלח אותי לקורס 'סמלי דת' כדי שאחזור להיות אחראי על ענייני הדת בגדוד. כעבור חצי שנה נשלחתי לקורס קצינים וסיימתי בהצטיינות. חתמתי קבע, והייתי קצין דת בבה"ד 4. השתחררתי והתחתנתי עם "בינה מוריאל". נולדו לנו שלושה ילדים, שני בנים ובת. אשתי למדה בבר אילן ואני למדתי באוניברסיטת תל אביב. עבדתי בהוראה וסיימתי תואר ראשון ותואר שני בתלמוד. כעבור שמונה שנים מוניתי למנהל בית ספר תלפיות ובהמשך הייתי מנהל אמי"ת ת"א עד לשנת 1990, אז מוניתי על ידי מנכ"ל רשת אמי"ת כמפקח על הוראת התנ"ך ותורה שבע"פ של רשת אמי"ת בכל הארץ. (המשכתי לעבוד שם עד שנת 2014). בשנת 1972 התאלמנתי. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויסתי ומיד שוחררתי על מנת שאוכל לטפל בילדי. בסוף 1973 התחתנתי עם "נעמי מגדל" (איינשטיין). חודש אחרי נישואי גויסתי למשך חצי שנה. לאשתי היו שני ילדים משלה והיא נשארה עם חמשת הילדים הקטנים לבדה והיא הצליחה בגדול! למרות כל מה שעברנו אני הורי ואחי, נשארנו בחיים. עלינו לארץ ישראל והורי זכו לאריכות ימים ורוב נחת. ראוי לציין, שכל הילדים שומרי תורה ומצוות ובעלי השכלה גבוהה. לאחר פטירתה הפתאומית של אשתי נעמי, עברתי בשנת 2015 לגור ברמת תמיר. אני מרוצה מצעד זה שעשיתי. מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן לציבור הדתי בירושלים

יוכבד אברבוך נולדה בתל אביב ב- 1937 וכיום היא מתגוררת בירושלים בדיור מוגן "רמת תמיר". היא משתפת בקורות חייה וזכרונותיה מהימים ההם ועד היום | חוויותיה כילדה בארץ ישראל של תקופת המנדט, מלחמת השחרור, העיסוק בחינוך ועוד.. מאוד פחדתי מהחיילים הבריטים "הכלניות", אנשים אמרו שהם אכזריים כלפי אנשי "המעפילים" ופחדתי שגם אותנו יגרשו מהארץ.. נולדתי ב-1937 בתל אביב. אבי עבד עבור בית חרושת לסיגריות שהיה ממוקם בנמל תל אביב. עבודתו דרשה ממנו נסיעות מרובות ועל כן היה לעיתים קרובות מחוץ לבית. לאחר כ"ט בנובמבר 1947 החלה מלחמת השחרור. עברנו תקופות של הפצצות והיינו חייבים לרוץ למקלט. לא היה מקלט קרוב אלינו ואמי שהייתה חולת לב, לא היה בכוחותיה לרוץ למקלט ועל כן נשארנו בבית כאשר אני מתחבאת מתחת למיטה. על ידינו הוקם מחנה צבאי בריטי. כילדה הייתי משחקת עם חברה במחבואים. כשהפציצו, הבריטים אישרו לנו להתחבא בין העצים על יד המחנה. הייתי קשורה מאד לאמא ועזרתי לה כמה שיכולתי. היא היתה אמא מאוד חמה ומלאת אהבה. אני נזכרת בה איך הייתה מדליקה נרות שבת. בגיל 36 היא נפטרה כשאני בת 11 ואני זוכרת כמה בכיתי והתקשיתי מאוד בלימודים עקב כך. אמא נפטרה יומיים לאחר שילדה את אחותי פנינה. אבא הכניס את פנינה למעון מיד לאחר שנולדה. אני נשארתי אז לבדי בבית ומאוד פחדתי מהחיילים הבריטים "הכלניות" (על שם הכובעים האדומים שחבשו), אנשים אמרו שהם אכזריים כלפי אנשי "המעפילים" ופחדתי שגם אותנו יגרשו מהארץ. שמענו על הפרעות מצד הערבים, כבר באותו לילה שבו הכריזו על הקמת המדינה. פחדתי גם מהאזעקות וחששתי גם מפלישה של הגרמנים לארץ. אבא הכניס אותי למוסד "אורה" של עלית הנוער. שם התגוררתי עם יתומות שעברו את השואה. הייתי שם הישראלית היחידה. הייתי שם חמש שנים עד גיל 16 ומאחר שהמוסד עבר למקום חדש אבא החזיר אותי הביתה. המוסד היה מקסים. היה שם יחס חם מאוד מהמנהל ומאם הבית. הם עזרו לי ותמכו בי. פעם אבא בא לבקר וכל כך מיהרתי לראותו עד שנפלתי לתוך שוחה שחפרו בגינה של בית הספר בתקופת הפרעות. אבא התחתן בפעם השנייה כשאחותי הייתה בת שנתיים והוא החזיר אותה לביתו. אני חזרתי שלוש שנים מאוחר יותר. התקשיתי מאוד לקרוא לאשתו של אבא "אמא" וזה גרם לתרעומת קשה ביני לבין אבא. בעצם לא קראתי לה בשום כינוי. לאחר שנולדו לי ולבעלי ילדים יכולתי לקרוא לה "סבתא לאה". למדתי באותו בית ספר בבני ברק "זכרון מאיר" גם לאחר שחזרתי הביתה. לאחר מכן למדתי בסמינר "תלפיות" שנתיים וקיבלתי תעודת הוראה. לאחר מכן עברתי לגור ב"עזתה", כיום נתיבות ושם לימדתי יחד עם מורה שלימדה אותי בבית הספר בבני ברק. בדרך כלל לימדתי בכיתות: ו', ז' וח'. לאחר שנה, חזרתי הביתה לאבא ונסעתי יום יום ללמד בנתניה בבית ספר יסודי 'שיכון דורה' במשך כחמש שנים. כך נפגשתי עם בעלי שהיה מזכיר בית הספר. אחרי העבודה, נסעתי ללמוד באוניברסיטת "בר אילן" במגמת חינוך. סיימתי תואר ראשון וגם התנדבתי במד"א בתל אביב. במד"א עזרתי לאחיות ולרופאים. רוב היום הייתי מחוץ לבית. דודי, אח של אימי הגיע מברזיל לבקר בארץ. הוא ביקש לעזור לי לקנות דירה ויחד עם כסף שחסכתי יכולנו לקנות דירה עם משכנתא. דודי חלה בארץ, נפטר ונקבר בנחלת יצחק, על יד אמא. בעלי היה מורה לאנגלית, היה לו כישרון רב לשפות. לאחר שנולדו לנו ילדים חילקנו את משימת גידולם. בעלי היה אחראי על הבית בבוקר כשאני מלמדת ואני הייתי אחראית בשעות אחה"צ כאשר הוא לימד. בעלי סבל מפרקינסון. לפני כשלוש וחצי שנים היינו אמורים לעבור ל"רמת תמיר. באותו יום - יום ג', כשהיינו צריכים לחתום על החוזה, מצבו הבריאותי התדרדר והוא אושפז. הוא נפטר באותו שבוע בשבת אחה"צ. לאחר שבעלי נפטר, המשכתי לחיות לבדי כשלוש שנים. עקב הקשיים של מגפת הקורונה עברתי לכאן, לרמת תמיר ואני מאוד שמחה ומרוצה. יש לי ארבעה ילדים - בת אחת ושלוש בנים וכן חמישה נכדים, שיהיו תמיד בריאים. מוגש ע"י רמת תמיר - דיור מוגן בירושלים

זהו, אז עכשיו כבר אפשר לומר שהחורף כאן. כבכל שנה אנו מצפים לו. מי יותר מי פחות "מאחרי החגים שואלים לגשמים".. מחג הסוכות כבר אפשר להתחיל לראות את הממטרים, אבל בשנים האחרונות זה לקח קצת יותר זמן. ואכן, בימים האחרונים התחילו לרדת ממטרים הטמפרטורות צנחו ובחדשות מכינים אותנו להיערך למזג אוויר חורפי במיוחד ואולי אף לסערה, "כרמל" שמה. כל אחד בביתו נערך כבר לימים קרים יותר אם בעזרת חימום ביתי, שמיכות חמות, ביגוד והלבשה מתאימים ואפילו בהכנת תבשילים חורפיים במיוחד, כמו מרקים חמים ומטעמים שישמחו אותנו כי אם לא בחוץ אז לפחות בפנים בנפש פנימה שיהיה חם ונעים. כוס תה חם וספר טוב תחת הפוך יוכלו להעביר את הזמן וכמובן גם שיחה טלפונית עם חבר או בן משפחה, שהרי לצאת לסידורים וקניות זה קשה במיוחד במזג אוויר שכזה. בוודאי שגם לצאת למפגשים חברתיים זה לא מעשי, נאלץ כנראה לדחות את הכל למועד אחר. ש אבל האמת היא, שזה בכלל לא חייב להיות ככה. יש גם אפשרות אחרת! דיור מוגן רמת תמיר. אצלנו ברמת תמיר, קר אמנם בחוץ אבל חם מאוד בפנים! ההסקה עובדת והכל מוכן ומאורגן לכל סערה שלא תגיע. אך אצלנו במיוחד, חם פה בלב. חם עד מאוד, שמח ומרענן. הפעילויות בדיור המוגן ממשיכות כרגיל, הדיירים נפגשים ומפטפטים, הם הרי אף פעם לא לבד. גם התפילות ושיעורי התורה בבית הכנסת ממשיכים להתנהל כסדרם וכך גם המטעמים והפינוקים הטובים. וכמובן, השמחה התמידית, כי זה מה שחשוב, להיות בשמחה תמיד. מוגש ע"י רמת תמיר, דיור מוגן בירושלים